I just realized everything i have is someday gonna be gone

אני מסתכלת אחורה בתמונות של שנה שעברה. לא משהו גדול, סתם בקטנה- בפאלפון שלי.
חוזרת לשנה אחת בדיוק לאחור.
הייתי אז בת כמעט 14, נראיתי כמו מישהי תלושה מעולם אחר. בגדים מכוערים אחד אחד, לא מתאימים אחד לשני בעליל.
וההתנהגות שלי? זה היה משהו. משוגעת, קופצנית, שמחה, מאושרת וחופשייה מכל אחריות. עסוקה ביחסים חברתיים, במעמד חברתי, באהבה שלי, בחברות שלי.
יש תמונה אחת שזכרתי משנה שעברה, וכשראיתי אותה היום כמעט התפוצצתי מצחוק.
פתטי.
בתמונה יש אותי, מחזיקה פרח מפורק ביד, עם חולצה כחולה מקושקשת ומכנסיים אפורים כהים.
לידי עמדה החברה הכי טובה שלי לשעבר, שתינו מחייכות למצלמה כאילו החיים טובים. חיוך של מינימום חמישה דולר, אם לא פחות.
הפרח הזה, מצאתי אותו בדרך לבית הספר. היו בו 19 עלי כותרת אדומים. ממש כמו הימים שנשארו לי עד ליומולדת 14 (ועכשיו 15). התרגשתי כאילו זה גורל. מה אמרתי לכם- משוגעת או לא?
החברה הזאת כבר מזמן לא חברה שלי. אני חושבת שכתבתי עליה די והותר.
הייתי כל כך משועממת וכזאת דרמה קווין, שאני לא מבינה איך היו לי חברים. אם הייתי חברה של עצמי, הייתי מזמן מעיפה אותי.
אני מסתכלת בתמונות שלפני, שאחרי, נזכרת בכל מה שעשינו. ביום אחד, נסעתי עם חברים לראות סרט מחוץ לעיר. ביום אחר, הלכנו לבריכה או עשינו סליפ אוברס אחד אצל השני, בנים ובנות יחד.
למרות שהייתי כזאת מוזרה אהבו אותי.

ומה עכשיו?
אני שונאת את השאלה הזאת. לא אתם ולא אני יודעים איך לענות עליה.
אני אשתדל, הרי על זה פרסמתי פוסט.
עכשיו אני מתלבשת יותר טוב, נראית יותר טוב. עכשיו אני יותר נורמלית ופחות מוזרה. עכשיו יש עלי אחריות וסומכים עליי. עכשיו אני נפתחת לאנשים חדשים ומנסה להשתנות.
אז למה אני לא נהנית כמו בשנה שעברה.
למה לא מזמינים אותי כמעט לשום מקום.
למה אני לא שוב בחבורה של המקובלים.
אני רוצה להיות, אני מנסה להיכנס לשם אבל הם לא רוצים בי. הם סוגרים לי את הדלת.
אני אנסה לתאר את זה בצורה יותר ריאלית.
דמיינו חבורת ילדים שיש בה קבוצת עילית, שמורכבת מדי הרבה אנשים, לשמחתי אני עדיין שם. עכשיו תדמיינו שמביניהם, מבין החבורה, יש כמה שמתבלטים מעל כולם. האנשים האלה הם בטופ שבטופ- הכי חכמים, הכי יפים, הכי שנונים, הכי מודל לחיקוי.
וכל השאר, הם מגובשים בקבוצות קטנות יותר, שכולן כמובן הן בעצם חיקוי של הקבוצה העליונה. ויש כאלה שעוברים מאחת לשנייה, אין להם חברים טובים אבל גם אין להם יותר מידי שונאים. ונחשו על מי אני מדברת? כן, נכון.

נחזור קצת אחורה.
כל הכיף והאושר של כיתה ח עזבו אותי ביום שישי בהיר ונחמד. במקרה היה לי יומולדת באותו יום. חזרנו מטיול בבית הספר והייתי בטוחה שמתישהו יחגגו לי. כאן בא החלק של האכזבה, כי במשך כל שישי ושבת לא עשו לי כלום- גם לא המשפחה.
ובנוסף לכל זה, היו לי גם בעיות מלפני כן. כל מיני פגיעות וכעס על החברות שלי שיחד עם זה התפרצו.
העברתי את יומולדת 14 בעיקר בבכי.
זה העיף לי סטירה חזקה.
הבנתי שמה שיש לי לא ימשך לתמיד.
די בקרוב אני עולה לתיכון, שם אני קובעת את העתיד שלי. אחר כך צבא ואוניברסיטה ואז… מה אז? ה"חיים האמיתיים" מתחילים? זה מה שזה?
כשאני אסיים ללמוד באוניברסיטה, גיל 28 נניח, אז אני אתחיל לחיות?
ומתי אני אספיק להתבגר? עכשיו? עוד שנה? עוד שלוש?
ומתי אני אצבור ניסיון חיים שיעזור לי לדעת מה אני רוצה לעשות בתיכון, או בחיים? מתי אני אגלה עם מי אני רוצה לבלות את שארית חיי?
שארית חיי? הייתי בטוחה שיש עוד הרבה.
אבל מתי מתחילים החיים ומתי הם נגמרים?
אני לעולם לא ארגיש עוד את הרגשת החופש שהרגשתי כשהייתי קטנה?
גם שנה שעברה הרגשתי אותה. ולמה אני לא מרגישה אותה עכשיו?

I just realized everything i have is someday gonna be gone
-בדיוק הבנתי שכל מה שיש לי הולך יום אחד להיגמר.
http://lyricsoflife13.wordpress.com/2010/10/28/i-just-realized-everything-i-have-is-someday-gonna-be-gone/
תקראו את זה. או שלא. מה שאתם רוצים.