נפלאות האדם (I Am The Enemy)

אוהב הוא את המדבר, לא היה אכפת לו שהוא נוסע לטיול לבד ולא מכיר את השאר. בלילה שוכב במיטה, כולם כבר ישנים. אבל הוא ממשיך לשמוע אותם. קם, מסתכל בתוך החשכה ומבין שהם מדברים, אבל רק הוא שומע. הרי מישהו ישן לא יכול לדבר. וחלקם רחוקים, כמה חדרים ממנו. לאחר כשעה ארוכה נירדם. שאר הימים עברו וחזר לביתו, בלי לחשוב על מה שקרה.
זאת הייתה הפעם הראשונה.
הוא עבר והיא נשארה מאחור, עכשיו הוא גר רחוק. אולי זה בכל זאת היה טוב. הייתה זאת הפעם הראשונה שהרגיש מהיא אהבה, לא התבייש באהבתו וסיפר לה על כך שאותה הוא אוהב. היא לא ענתה, אמר "אני מבין, זה בסדר, אני יודע שזה בעייתי" אך הוא אמר זאת רק מפני שידע שהיא אינה אוהבת אותו.
החיים החדשים, הבית החדש, רק סגרו אותו. היה יושב בביתו וחושב עליה, על הורד של חייו. מידי פעם היה יוצא ופוגש כמה ידידים, אך לא הרבה לעשות זאת.
יום מין הימים שכב על מיטתו החדשה ושוב קרה הדבר,שמע את חבריו החדשים לכיתה, נזכר פתאום במקרה שקרה לפני כחצי שנה. הדבר הפך לעט לעט לשכיח, כבר התרגל לקולות. הרי הדבר מרבה לקרואת. דיבר איתם וביקש מהם להפסיק, כי לשנתו הם הפריעו. שלילות שהקולות לא היו מופיעים היה בוכה על הורד היפה שלא החזיר לו אהבה, היה הולך לישון מחובק אם הכר דומע ועצוב.
היה מרבה לחזור לאזור מגוריו הישן, אהב את חבריו שם. הם היו משוטטים ברחובות כנוודים במדבר, ללא מטרה, אלה לשם הטיול. ביום מין הימים פגשו בבחורה שכולה טוב לב, יפת תואר הייתה. היה מרבה הבחור לדבר איתה, וחיבבו זו את זה. היא הייתה הטובה בנשים, היא נתנה לו את ההרגשה האמתית של אהבה, ושמח.
אך תקופה זו לא ארכה הרבה זמן. היה חושב עליה, על אהבתו הראשונה, שלא החזירה לו אהבה. היא הייתה כמו ורד שלא הפסיק לפצוע אותו בקוציו החדים. בכה וכאב לבחור הצעיר. היה נוהג להכות עצמו, מעולם לא ידע מדוע הוא עושה זאת, אך המשיך במעשה… לא נותרה לו ברירה, הבין הוא שאהבה אי אפשר לשכוח, היא צריכה לחלוף לבדה, עם הזמן. דרכם שלו ושל אהבתו השנייה נפרדו. עד היום נזכר בה לפעמיים ואף מזיל דמעה, לעיתיים אף מתחרט על הפרדה.
זמן עבר וחייו של הבחור לא איירו לו פנים. היה יושב בביתו לבד ועצוב היה.
היה זה באביב, כשהלך לו בחשכה בדרכו הביתה, התחיל פתאום ללכת באופן מצווה, לא שלט לאן הוא הולך. התחיל להרגיש שחיוך עולה בפניו והדמעות מתחילות לנזול מעייניו, עוברות ליד אפו ומרגיש הוא את מליחותן של הדמעות. אך לא הוא זה שחייך וגם לא הוא זה שבכה. הרגיש כאילו נפש אחרת, שונה, ולא מוכרת היא זאת שידה בדבר. היה מבולבל מהדמות שהשתלט לו על הגוף. היה מתאר את הדמות לחבריו בתור "הליצן" שהשתלט עליו. גם זה, כמו שמיעת הקולות הפך להרגל, למד לחיות אם הדמות ולהתחלק איתה בגופו. אחר זמן לא ארוך הרגיש כי הדמות היא חלק ביילתי נפרד ממנו וחלק מגופו ומנפשו.
אך הבעיות לא פסקו, היה מהרהר על החיים והדת, ומתעניין בפילוסופיה. לא היה מקבל עובדות, היה רוצה את ההוכחה לדבר.
חבריו ישבו בסלון, בלעדיו ושמעו בטלוויזיה על מותו של אדם לא ידוע באזור המדבר. נסיבות המוות לא פורסמו. אך השמועות סיפרו על כך שנער צעיר הוא המת, ונסיבות המוות הן התאבדות. חבריו לא הצליחו למצוא אותו, ואכן התגלה להם לאחר מספר ימים שהיה זה הוא, חברם הטוב שהתאבד. תלה עצמו על עץ השיטה, אשאיר מספר מכתבים חתומים על שמו תחת אבן בקרבת מקום. חבריו קרוא את המכתב המיועד להם, וכך היה רשום:

אני אנוכי הוא זה, הרי אין צורך לציין כאן את שמי.
החיים גררו אותי אל הסוף, והסוף היה ביילתי נשלט. הוא היה מגיע במוקדם או במאוחר, כך שכלום לא משנה. והמוות היה חלק ממני, והייתי חולם על כך בלילות. בימים המחשבות לא עזבו אותי, הייתי חייב לנסות. עכשיו, כשאני מוצב כאן על העץ, בקשתי האחרונה היא שתשאירו אותי כאן, במקום אשר אני אוהב יותר מכל, המדבר. שאלות רבות לא פתורות השארתי מאחור, ועכשיו יצאתי למסע, מסע לעולם אחר, עולם שאולי אינו באמת קיים. אבל בשבילי, גם העולם הזה, שבוא אתם חיים, גם הוא לא אמיתי. אני לא יכול להאמין בו, ולא בשום דבר אחר. כנראה שמעולם לא תפגשו עוד אדם שאיבד את חייו בגלל שחייו לא היו אמיתיים. האויב האמיתי שהיה לי, היה אני, וכך גם אני זה שגזר את הגזרה על עצמי.
I Am The Enemy