Happy New Year?

03/01/16 , 21:35

יום ראשון בשבוע.
אני יושבת בחדר. חושבת. מתלבטת.

כבר יומיים במועקה, במן תחושה מתסכלת שרק צועקת ממני לפרוץ החוצה על הכתב.
יומיים של מחשבות אודות מחבל מקולל אחד שהגיע בצהריי יום שישי לתל אביב, היום הראשון לשנה החדשה, ובדם קר ריסס אנשים זכים, תמימים שרק ביקשו לבלות, לחגוג, לשמוח, ליהנות מהחיים. שניים מהם הוא הצליח לרצוח.

זו המדינה שלנו.

אומרים ישנה ארץ, ארץ שכורת שמש.
ארץ בה נהיה לעם חופשי בארצנו. ארץ ציון וירושלים.
ארץ שבה בגיל 18 אתן נותן עצמך למענה. ולא בהכרח רק לשלוש שנים.
ארץ שבה כל בוקר אתה מתפלל שהפעם, זה לא יהיה אתה; אותו אחד שהולך ברחוב ונדקר, אותו אחד שיושב בתחנה ונדרס, אותו אחד שיוצא ללחימה ולא חוזר, אותו אחד שהולך לשבת עם חברים באמצע היום בבר ולא מסיים את המשקה.

זו הארץ שלנו.
היא הכי טובה בעולם ואין לנו אחרת.

אתה יכול להיות חייל בודד שנהרג במהלך לחימה במבצע ו20 אלף איש יגיע ללוות אותך ביומך האחרון, יעריכו ויחבקו גם מבלי להכיר אותך. אתה יכול להיות בחור בן 26, מנהל בר בת"א, שבין יום הפך לאהוב כי נרצח ע"י בן בליעל נתעב שקם, יצא לרחובות העיר הגדולה וגדע חיים שלמים של חפים מפשע, של משפחות, של הורים, של אחים, של חברים.
אלון בקל היה אחד ההרוגים בפיגוע שאירע ב-1/1/16, בשישי בצהריים בבר ברחוב דיזינגוף בת"א.

אני לא מכירה את אלון.
אני יודעת רק שיש לנו חמישה חברים משותפים בפייסבוק, ושניים מהם ליוו אותו היום ביומו האחרון טרם נטמן באדמת ארץ הקודש.

המקומם?
שאת אותו רוצח, מחבל חסר כל רחמים וצלם אנוש – טרם תפסו.
מצפים מאתנו להמשיך את החיים כרגיל.
לא לגרום להם "לנצח" אותנו.

איך?
איך אפשר לקום בבוקר ללא חשש, ללא הפחד, ללא האיום הזה שרודף אותנו מדי יום ביומו, שנים על גבי שנים. והפעם, מתמיד.
אולי זה כי הפעם אני לובשת מדים.
אולי זה כי עכשיו אני מבינה ובצד של "הגדולים".

אבל, רגע.
אולי בעצם עדיף להיות "קטן"? ילד?
להישאר בתמימות הזו, בתום, בפשטות, בלי לדעת באיזו מציאות עגומה ונוראית אנו חיים.
בלי לחשוש.
לחיות חיים שלמים של צחוק ובוהק בעיניים. לשאול שאלות רק מתוך סקרנות ולא מתוך ידע.
להאמין שהעולם הוא טוב, שהחיים הם ורודים ושהטובים תמיד מנצחים את הרעים.

אולי.

אין לי תשובה מוחלטת.
כמה שאני מנסה לחשוב, אני מגיעה למבוך חשוך כשהאור בקצהו רחוק מתמיד.
וככל שאני חושבת, כך אני יותר מפחדת.
מפחדת שיגיע הרגע שבו אני אאלץ להגיד שלום לעולם. סתם כי מישהו החליט שהפעם זה תורי.

מישהו שרק מבקש רעה. מישהו שלעולם לא אצליח להבין איך אבינו במקרא הוא אותו אחד.
מישהו עם נשמה של מוות.
מישהו חסר כל ציונות.
מישהו שאין לו זכות קיום ובטח שלא במדינת ישראל.
מישהו.

זה העולם.
זו המציאות.
זה הכאב שלנו. גם אם הוא לא מתאחד בהכרח עם מישהו קרוב לנו.
זו שנת 2016 החדשה.

Happy new year.