Feelings פרק שני

מהפרק הקודם: התיישבתי על כיסא ליד שולחן מרוחק וקברתי את ראשי בין ידיי, מתייפחת.
עמדנו להתחתן עוד חודש!
עוד כמה זמן הממזר היה מושך את זה?
שימות.
"סליחה, את בסדר?" מישהו שאל והרמתי את ידיי.
——————————–
מולי עמד בחור גבוה, עם עיניים אפורות ושיער שחור, שרירי ועם פנים חדות ונאות.
אפילו בתור אישה בת עשרים ושלוש, הייתי חייבת להודות: הוא היה חתיך.

מצמצתי כמה פעמים.

"אני נראית בסדר?" שאלתי בארסיות. מי זה הזר הזה שבא אליי ושואל אותי שאלות שהתשובות עליהן היו ברורות?!
"אממ.. לא. כלומר, שאלתי-"
"-אז לא, אני לא בסדר." עניתי וניערתי את ראשי, מציבה את שערי הבלונדיני-צהבהב הדק שהגיע עד לעצמות הבריח שלי כווילון בינינו. "את צריכה עזרה במש-זו חתולה?" הוא שאל פתאום.
הסתכלתי על הכלוב בו הייתה פופיק, מייללת בעצב.

"לא, זה פינגווין." עניתי בעצבים. הוא נחר בצחקוק. "ברחת מהבית?" הוא שאל.
"תגיד, אני נראית לך בת ארבע עשרה? אני פאקינג בת עשרים ושלוש, ואתה אל תתנהג אליי כאילו אני ילדה קטנה!" הוא הרים את ידיו אל גובה ראשו ועדיין צחקק.

"הבנתי. את 'עזבת' את הבית. כמו גדולים." תיקן את עצמו.
ללא רצוני, בלי שום התראה או התאמה לסיטואציה, צחקוק קטן נפלט משפתיי. ואז השתלט עליי שוב עצב גדול והשפלתי את מבטי אל טבעת האירוסים הזהובה משובצת אבני הספיר האמתיות שהייתה על אצבעי האמצעית. הטבעת ש'הוא' הביא לי.

"את צריכה מקום לישון? כי-"
"-אני לא ישנה אצלך!" קטעתי אותו במהירות. הוא גיחך.
"עמדתי להציע לך להתאכסן במלון שאני מכיר לא רחוק מכאן. אפשר להכניס אליו חיות,"
הוא רכן אליי וחיוך התפרש על שפתיו האדומות. "ואני גיי. את לא צריכה לדאוג."
קימטתי את מצחי בהפתעה. תמיד אהבתי בחורים גאים. הם היו במקום החברות שלי, אלה שהייתי מספרת להם הכל, מהמחזור הראשון שלי, או מה ללבוש, או על בחורים.

"תודה." אמרתי והרפיתי את כתפיי. קמתי ואז הבנתי שאני כדיין לבושה בחליפה המסוגננת של העבודה. יש דרישות בשביל להיות המנכ"לית של חברת עורכי דין. מהכשרה עד למציאת לקוחות. לקחתי את הכלוב של פופיק והכנסתי אותה למושב האחורי.
טפחתי על המושב שליד הנהג. "תכוון אותי," ציוויתי והוא נכנס לאוטו בחיוך. שמתי לב שהיה לו עגיל יהלום כסוף ומעודן על אוזנו. בתנוך, כמו בן אדם נורמלי, לא בלמעלה של האוזן.

"תעשי פרסה פה… כן, עכשיו תמשיכי ישר, וימינה…. עוד פעם ימינה…. תמשיכי ישר…. ועכשיו שמאלה וישר.. ותעצרי כאן. תחני בחנייה, משוגעת!" הוא אמר כשכמעט חניתי מול המלון.
כבר הרגשתי חברות נבנית. חניתי ויצאתי מהאוטו.
"תני לי לעזור לך," הוא אמר ולקח את המזוודה.
גיחכתי. "כמעט הייתי בטוחה שתיקח את הכלוב של פופיק." אמרתי.
"פופיק? ככה קראת לה? אהבתי. ואני לא 'כזה' גיי. שמפחד שייהרס לו המני-פדי אם הוא יסחוב משהו. אני פשוט לא נמשך לבנות, וכן לבנים. חוץ מזה אני גבר אותנטי, המוצר המקורי."
"לא הייתי קוראת לך 'מוצר מקורי', הייתי קוראת לך יותר 'תקלה בפס הייצור'."
"בגלל שאני גיי?" הוא שאל וקימט את מצחו בזעף.
"לא. בגלל שאתה קורא לי משוגעת. אף גבר שמכבד את עצמו לא קורא לקת'רין הייגל משוגעת."
"צודקת. יותר יפה לומר 'לא בריאה בנפשה'." במהלך השיחה התקדמנו לעבר כניסת המלון, אני עם הכלוב של פופיק ו…?
"איך קוראים לך?"
"היפה בגברים, מותק, וחלאה הומואית." הוא ענה בחיוך רחב. "אידיוט, אתה יודע למה התכוונתי. מה השם שלך?"
"מארק. מארק רובינסון."
"אתה גם מתאכלס במלון, מארק?" שאלתי בנימוס. משום מה, להיות לידו הפך אותי לפחות עצובה. במילא לא באמת אהבתי את לארי. קיוויתי שכשנתחתן זה ישתנה, שאני אלמד עם הזמן לאהוב אותו. אבל כנראה שאי אפשר ללמוד. זה הכל או כלום. בעניינים האלה אין שטח אפור. "כן. נבדוק אם אפשר שתהיי בחדר לידי. ואחרי זה אני רוצה שנשב ונדבר על מה קרה לך, טוב?" הוא שאל. חייכתי חיוך קטן.
"אז אתה לא 'לגמרי' גבר. אבל נמאס לי מגברים. מעכשיו אתה החברה הכי טובה שלי." הכרזתי בניצחון. "אם נמאס לך מגברים, יש לי כמה ידידות שמעוניינות…" הוא אמר. גלגלתי את עיניי. "לא ככה. אני פשוט צריכה הפסקה מעולם האהבה. או לא אהבה, מה שזה לא יהיה."

"מסכנה שלי," הוא אמר בקול דק של פקאצה. זאת ממש הייתה אהבה ממבט ראשון, אם אפשר לנסח את זה ככה. "היי רוז. את יכולה לסדר לקת'רין שלי כאן חדר לידי?" הוא שאל. ואז הוא פנה אליי. "תקשיבי, זה לא בדיוק מלון. אפשר פשוט להזמין חדר לאיזו תקופת זמן שאת רוצה. כל חודש מגורים משלמים. אפשר גם לקנות. אני בעצמי קניתי. זה בעצם בניין מגורים בסגנון של מלון." הנהנתי.
"אני עוד לא בטוחה לכמה זמן אני אשאר כאן, אני-" "-היי! אולי פשוט תגורי איתי?" הוא שאל בהתרגשות נערית. משכתי בכתפיי. "יהיה מספיק מקום?" שאלתי, לא בטוחה.
"כן. זאת סוג של דירה גדולה למדי. והיי," הוסיף, "לפחות לא תצטרכי לדאוג שאני אחטט בחזיות שלך!" אמר וקרץ.
"אז כן," אמרתי בחיוך. עלינו למעלית ויצאנו בקומה 3. נכנסנו לדירה C19 שעל הדלת היה כתוב: "כאן גאה שגאה בזה!" גיחכתי. "נצטרך להוסיף גם: 'ובחורה לא בריאה בנפשה'!" אמרתי בצחקוק. זה הרגיש לי כאילו היינו חברים מאז שהיינו 'כאלה' (תנועה של כיווץ) קטנים.

נכנסתי בלי היסוס אל הבית החדש שלי.