Dying
אני חושבת שאתה יודע מראש שמשהו לא בסדר.
אני חושבת שאיכשהו אתה מרגיש את זה עמוק בפנים.
אני חושבת שבגלל זה אתה לא מסוגל לתכנן תוכניות לעתיד.
אני חושבת שבגלל זה אתה מתרחק מהאהובים עליך.
בגלל זה אתה כועס עליהם.
כי הם לא שמים לב שמשהו לא בסדר.
הם ממשיכים הלאה בחיים.
הם לא מעלים בדעתם שמשהו השתבש.
הרי חוץ מההרגשה המוזרה הזו שלך- אין שום סימן.
שום אזהרה.
אבל זה לא נכון.
יש אזהרות.
שלטים.
אבל הם מפספסים אותם שוב ושוב.
ואתה מתחנן שישימו לב, שיעזרו לך.
אבל הזמן חולף וכלום לא קורה.
והדברים מחמירים ואתה יודע זאת.
אבל אין לך דרך לידע אחרים.
הייתה לך הזדמנות יחידה- ומנעו ממך לנצל אותה.
ועכשיו אתה מחכה.
מחכה שהעולם יבין, יראה.
ובינתיים היאוש ממלא אותך.
ואז נמאס לך.
נמאס לך לחכות לעולם שישים לב.
נמאס לך לחכות למשהו שלא יקרה.
אתה מתחיל לחשוב לעומק.
אתה מתחיל להשלים עם זה.
אתה מתחיל לחשוב על הנקמה שלך.
ברור שזו לא נקמה אמיתית.
זה משהו בלתי נמנע.
אבל אתה רואה בזה בכל זאת את הנקמה שלך, כי זה עוזר לך לקבל את זה.
ואתה כל כך סובל.
ואתה רוצה שהסיוט יגמר .
אתה רוצה שהכל יתברר וכבר לא תצטרך לפחד.
אתה רוצה שכולם שוב יהיו לידך, ידאגו לך.
אתה רוצה שזה כבר יקרה.
כי כשאתה גוסס,
הדבר הנורא ביותר זה שאתה רק מרגיש איך אתה גוסס.
אף אחד אחר עדיין לא יודע.
אין שום סימן מובהק.
ואתה לא לגמרי בטוח שאתה מוכן לוותר על החיים.
אבל הם עוזבים אותך.
ואתה מתחנן שיגלו כבר למה כדי שיוכלו לעזור לך, להציל אותך.
לעצור את זליגת החיים.
לשים פלסטר על החור שממנו הם דולפים.
ולפעמים זה כואב.
כואב לגסוס.
וכואבות גם המחשבות על העתיד שלא תזכה לו.
אבל האחרים עוד לא יודעים זאת.
ואתה צריך להמציא תירוצים.
תירוצים למה לא עומדים לקרות לך דברים.
למה אני לא אהיה אמא? כי אני לא אוהבת ילדים.
למה לא בחרתי מקצוע? כי יש יותר מידי מהם.
למה לא אהיה אף פעם דודה? כי אחותי קטנה ממש.
ואתה רוצה לחוות את כל הדברים האלה אבל אתה יודע שלא תזכה.
ודברים קטנים ושגרתיים מאבדים את חשיבותם.
מה זה משנה כבר כמה יחידות אעשה במתמטיקה?
למה לבזבז זמן על שיעורי בית? יש דברים שהייתי יותר רוצה לעשות.
וכשאתה קורא ספרים שמדברים על מוות ועל משמעויות בחיים אתה לג מסוגל יותר.
אתה מתפרק לחלוטין.
והחבר הטוב ביותר שלך שהשאיל לך את הספר וקרא אותו רק אתמול לא מבין למה אתה בוכה כך, הרי הספר לא היה כזה עצוב.
והכל מסביבך משנה משמעויות.
האם זה משנה באמת אם אתנהג בחוצפה?
אוציא הכל סוף סוף?
הרי ממילא אמות.
ואז,
לא. אני חייבת לשים לב איך אני מתנהגת.
להחליט איך אני רוצה שיזכרו אותי.
והאם בכלל יזכרו אותי?
ובתור מה?
והאם זה ישנה?
האם באמת חשוב לי כל כך שהאנשים האלה שלא שמים לב למצוקה שלי בעודי בחיים יזכרו אותי?
וכן.
זה חשוב.
כי אתה רוצה להאמין ששינית משהו.
אתה רוצה לחשוב שהחיים שלך לא היו סתם.
שלא היית עוד אדם בר חלוף.
שהיית משמעותי למישהן.
והכל כל כך מכאיב לך.
ואתה כבר לא יודע מה נותר לך לעשות.
מלבד לחכות.
אני חושבת שאתה יודע מראש.
אני חושבת שאתה מרגיש את זה עמוק בפנים.
אתה לא מסוגל לחשוב על עתיד.
כי לא יהיה לך עתיד.
אתה גוסס
תגובות (1)
אני חושבת שמה שתיארת בקטע פה היה מדהים ומרתיע באותו הזמן.
אני ממש פחדתי אפשר לומר אבל הוקסמתי מהכתיבה שלך.
עצם העובדה שאת הבאת אותי לנקודה שאני יכולה לפחד מטקסט על מוות היא מדהימה.
תמשיכי לכתוב כדי שאנחנו נמשיך להתאהב!