Dancing Queen

אמא קראה לי נסיכה ואבא קרא לי מלכה שלי . הייתי הנסיכה הרוקדת , צעירה ויפה . או לפחות ככה היו אומרים . כל שישי הייתי יוצאת לבר השכונתי בדיזינגוף , מחפשת את המלך . היו מלכות יפות בימי קדם, מלכות עם פנים ענוגות ועור חיוור . עם עוצמה נשית חזקה שהשתמשו בכל נשקן כדי להשפיע על מלכן ושליט ליבן . היו מלכות יפות בימי הביניים , מלאות בהוד והדר וחשיבות עצמית , שהיו נותנות את כל רכושן בשביל חופש מכלוב הזהב שלהן . והיה אותי , המלכה של הכאבים והשריטות . כשרק מלאו לי ארבע עשרה שנים רכות כבר כאב לי הלב . בעצם על מה אני מדברת , נולדתי עם לב כואב . מהרגע שאבא נאלץ לבחור בי או באמא שלי ובחר בי נגזר עלי לחיות בכאב . הוא קרא לי מלכה שלו , הילדה היפה שלו . אמא שלי שרדה את הלידה אבל מעולם לא הביאה עוד ילדים לעולם , היא פחדה. אתם יודעים כמה זה כואב ? להיות בת יחידה ? כשאמא עזבה אותנו כדי לגלות את העולם אבא אמר לא נורא מלכה שלי כאב קורה לכולם. אז נכנסתי לחדר ושכבתי מתחת לשמיכה , אוטמת את אוזניי לקולות בכיו השקט עד שנרדם לו במיטה . זאת הייתה הפעם הראשונה שחתכתי את עצמי . בשקט בשקט , בלי שאבא ישמע נכנסתי למטבח ולקחתי את הסכין שהיא הכי אהבה , זה עם הידית הפרחונית והלבנה וחרצתי את כאבו בבשרי . ראיתי דם , אני לא יודעת כמה , אבל חייכתי למראהו , כי אחריו הרגשתי כאב חד ודוקר וידעתי שככה אני לא אשכח את אמא . כל יום שני אבא היה לוקח אותי לשיעור בלט , שם גברת מוסינזון הייתה מחלקת אותנו לשורות . אני יודעת שכדי להיות בלרינה צריך להיות רזה , זה לא פשוט להיות בלרינה שמנה . תמיד הייתה מחלקת אותי לשורה השלישית בקצה השמאלי , כאילו היא מנפה אותי בסלקציה . אבל תמיד הייתי מתאמצת שהיא תבחר אותי להופיע , מותחת את צווארי ומיישרת את גווי , מכניסה את הבטן חזק חזק כדי שגברת מוסינזון תחשוב שירדתי . פעם היא הביטה בי בסלידה ואמרה ״גבריאלה , מי שמע על בלרינה שמנה?״ הבנות בכיתה פערו עיניהן , כאילו עוד שניה הן יצאו מחוריהן ואני השפלתי את מבטי בבושה . חזרתי הביתה ובבית
מתחת לשמיכה חתכתי עם הסכין את ידי הקטנה . היו בה כבר אז חריצים למכביר של כאב ותשוקה לחופש שאיש לא ידע . נשפך קצת דם על המיטה , אז החבאתי אותו מתחת לשמיכה , שאבא לא יראה . אף פעם לא צעקתי כשכאב , לא רציתי שהוא ישמע . אז גמלה בליבי החלטה , אני אגרום לגברת מוסינזון להיות גאה . אז נולד הכאב בלב שלי . כאב של ילדה שלא יכלה להביט במראה ערומה בלי לראות חתכים ושריטות . מרוב חתכים כבר היו אין סוף צלקות . שכנעתי את עצמי שאני שונאת אוכל . שאולי עדיף ככה כי ככה יהיה פחות ממני ואולי אני אפילו יעלם . ואז לא יכאב לאבא ואמא תחזור, ואז גברת מוסינזון תתגאה שכולן בלהקה שלה רזות והבן של חיה השכנה יוכל שוב לרוץ במדשאות ולא יחשוש שעיניה של ילדה שמנה עוקבות אחריו ברחובות . עכשיו כבר כל זה עבר , אני יושבת לבד באיזה בר . מלכת הכאבים והשריטות מחפשת את המלך שיש לו משחה שיודעת להגליד צלקות מדממות .