יום בחיי

מכירים את ההרגשה הזאת, שאת עוברת ברחוב ורואה מישהו ואת בטוחה שפגשת אותו, ומנסה להיזכר מאיפה – את ממשיכה למכולת ופוגשת את המוכר.
הוא מחייך בנימוס ואומר: "תודה שקנית כאן. תבואי שוב." ואת ממשיכה בדרכך ומגיעה לבית הספר. הזמן עובר מהר ואת מוצאת את עצמך חוזרת לאותה מכולת ולאותו מוכר שאומר: "תודה שקנית כאן. תבואי שוב".
את מגיעה הביתה ופוגשת את אמא, שנמצאת באמצע היאבקות פתיחת קופסאות שימורים.
היא מסתכלת עלייך ואומרת " היי חמודה, איך היה בית ספר?" ואת מספרת לה מה עבר עלייך, אבל יודעת שהיא לא באמת מקשיבה לך.
את לוקחת את התיק הקטן שלך, וממשיכה משם לסניף ונפגשת עם החברות. אתן דנות במה להציג בסוף חודש ארגון ומגיעות להחלטה.
את בדרך הביתה ומחכה עם שלוש חברות לאוטובוס שלא בא.
את מגיעה הביתה ופגשת את אמא שלך, שוב. היא שואלת אותך" היי חמודה, איך היה?"
כמובן ששוב את מספרת לה אבל היא לא מקשיבה לך.
את הולכת לחדר שלך ומקלידה את כל זה, ואז את חושבת לעצמך -בטח כל מי שקורא את זה משתעמם עכשיו- .את הולכת לישון ושומעת דקה לפני שאת נרדמת, את אמא וקריאת הניצחון שלה על פתיחת קופסת השימורים.