מכתבה אבי

אני מודה שהייתי קצת עצוב כשקראתי את המילים שלו, המילים שהוא כתב עם לבו מלא בידיות ובתקוה. התחלתי לבכות אבל אחרי דקה פסקתי. «אני יכול לבכות בגללו» אמרתי לעצמי. זרקתי את מכתבתו באשפה. גם הייתי כבר יותר מדי מאוחר להיות מוסח. האוטובוס היה לפני ביתי ברגע ההוא, ואם חכתי עוד רגע בביתי, לא אהיה בעבודה בזמן.
אי אפשר להיות נכון, אני יודע, אבל הוא היה שם, כמו הזיה, בכסא של נהג האוטובוס. «בני,» הוא אמר, אבל לא נשרתי להקשיב למילים האחרים שלו. רצתי לביתי, בלי מחשבה לעבודה או למה שחשבו האנשים האחרים באוטובוס ההוא. זה היה כמו כל השבע ביליון אנשים בעולם הגדל שלנו היה עכשיו רק אני ואבי.
כשחזרתי לביתי, לקחתי את מכתבתו מן האשפה וקראתי את כל שהוא כתב. לעולם לא אפגש אותו, אני יודע, אבל אם אני קורא את זה, אולי אבין למה שהוא הלך, עם אהבתו ובנו בבית, בלי מחשבה להם. אבל לא הייתי כועס, אמרתי לעצמי, אני לא כועס. אני לא מבין למה שאבי הלך רחוק ממני וממן אמי, אבל לא רציתי להבין. בלי עצובה, לקחתי את מכתבתו ושמהי אותה על האש. הייתי שמח לראות את האש האדום והשחור שהיה לפני מכתבתו.