למה חושבים עלינו דברים כאלה?

את בוכה. פשוט בוכה. נזכרת בכל הדברים הגרועים שקרו לך שהרגשת שהיית חייבת לבכות. נזכרת בריב הזה, במחשבות האלה. את שומעת שירים עצובים שבדרך מסוימת, גורמות לך לחיוך על הפנים, למרות שהם דיכאוניים, למרות שהם מספרות על המצבים הכי קשים בעולם. את אוהבת את זה שמישהו מבין אותך (המוזיקה תמיד מבינה אותי :)). שלא אומרים לך שהם מבינים אותך רק כי הם שמעו שבני נוער רוצים שיבינו אותם או כי כולם אומרים עד כמה זה לא נכון שהמבוגרים לא מבינים את הנערים. זה לא נכון! אתם יודעים למה?! כי הם, או אף אחד לא יוכל להבין אותך! וזה מה שמדכא אותך כל כך! נמאס לך, פשוט נמאס לך, שמתייחסים אלייך כאילו את מחלה. 'למה את חושבת שאנחנו לא מבינים אותך?', 'אנחנו גם היינו באותו גיל כמו שלך! אנחנו מבינים!' .זיבולי שכל. בולשיט. אתם יודעים אני גיליתי משהו ממש יפה, זה שאתם הייתם באותו גיל כמו שלי, זה לא אומר שאתם מבינים אותי! וכמו שאתם אומרים, כל אדם שונה, כל אדם יכול לעשות את הבחירות שלו, כל אדם חיי את החיים שלו. ואתם, לשמחתכם, לא חיים או חייתם את החיים שלי!
אז למה? השאלה הזו מציקה לי כל-כך… למה אנחנו חייבים להרגיש ככה? אולי זה בכלל לא נכון! אולי מישהו כתב את המאמר על ההרגשה של הילדים, והם האמינו לזה ומשם כולם לא מובנים, בגלל אדם שכנראה מוכר מאוד בקרב הפסיכולוגים, שרצה להשיג עוד כסף ועוד מטופלים ועוד סיבות למטופלים, המציא שמועה שהנערים חושבים שאף אחד לא מבין אותם והאנשים, שלא ממש רצו או ניסו להבין מה באמת עובר על הילדים שלהם, האמינו לו. ומאז נוצר הסטראוטיפ על ילדים בגיל העשרה.
'אף אחד לא מבין אותי!'
'אני שונאת אתכם!'
'למה אתם מציקים לי?!'
'למה אתם לא מוכנים להקשיב?!'
'אתם מנסים לאמלל אותי?!'
'אתם רוצים לשלוט בי!'
'אני בחיים לא אהיה חופשיה, אני אהיה כבולה בידכם!'
זה ה"טינאג'ר" שהם חושבים שאנחנו. רצו שאיש שמתמחה במשהו, יגיד להם מה לעשות עם המבנה המפורק הזה, והוא נותן להם הוראות כל כך לא נכונות! ועוד משהו! כל הסרטים על בני העשרה הטיפוסיים רק משכנעים אותם יותר!