קסיקה קאנג – וואנשוט ג'אנגסיק.

אין לזה שום קשר למציאות. שחרו ביקשה ממני לכתוב משהו אז אני כותבת ג'אנסיק.
—-
"קסיקה קאנג!" אמרה קריסטל ג'אנג. קריסטל ג'אנג, אם אתם לא יודעים – הייתה ילדה רגילה למדי. אולי חוץ מהעובדה שהיא הייתה חצי קוריאנית וחצי אמריקאית, לא קתולית בבית ספר נוצרי הדוק, ולא סתם, אלא גם קטנה בשנה מכל הילדים בו. וגם העובדה שהיא הייתה בת שש, ועדיין קראה לאחותה קסיקה קאנג, כי היא לא ידעה להגיד ג'. היא התעוררה בשש בבוקר, כמו בכל יום.
"קסיקה קאנג!" אמרה שוב קריסטל ג'אנג בת השש. היא נפנפה בשיער החום שלה, והתכופפה מעט לגוף הרפוי של אחותה – ג'סיקה ג'אנג. ג'סיקה, בשונה מקריסטל, הייתה ילדה רגילה ביותר. למרות שגם היא הייתה חצי קוריאנית, היא נראתה אמריקאית מאוד (לפחות ממבט ראשון), השיער שלה היה בהיר ולא כהה כשל אחותה, והעיניים שלה היו יחסית לא בולטות. היא גם לא למדה באותו בין ספר קתולי שבו אחותה הקטנה למדה. ג'סיקה הייתה כבר בת 12, ולמדה בבית ספר רגיל למדי באמצע סן פרנסיסקו.
קריסטל נאנחה. היא ידעה שאין סיכוי שהיא תצליח להעיר את אחותה הגדולה בלי להשתמש בכוח, למרות שזה היה היום הראשון ללימודים.
"קסיקה קאנג!! אם לא תקומי מיד אני אקרא לאומה!" היא צווחה בקול גבוה וצפצפני, מהסוג שבו היא השתמשה כשהיא הייתה מפוחדת, או כשהיא ניסתה לחכות את ג'סיקה. למרות שהיא ניסתה בכל כוחה לגרום לאחותה להתעורר, שום דבר לא עזר. קריסטל נאנחה. הנה זה מתחיל. היא התכופפה שנית מעל הגוף הרפוי של ג'סיקה, נועצת את האצבעות הדקות שלה בבטן של אחותה הגדולה. בהתחלה, לא נראה שמשהו משפיע. לאחר מכן, במהירות עצומה – הגוף הזוויתי והדק של ג'סיקה ג'אנג -עם מבט מאיים בעיניים- התנוסס מעל קריסטל.
"קריסטל ג'אנג! לעזאזל! קריסטל ג'אנג! מה את עושה?!" שאלה ג'סיקה, הקול שלה היה רגיל למדי. למרות שהיא רק קמה, היא נראתה ערה באופן מפתיע. והיא התכוננה להרביץ לאחותה הקטנה. המבט בעיניה של ג'סיקה היה רצחני, וקריסטל ידעה שהדבר היחיד שהיא יכולה לעשות זה לברוח.
היא ברחה.

בסלון, באותו הזמן, הטלוויזיה הייתה דלוקה. אמא של ג'סיקה וקריסטל ישנה שם, למרות שכבר היה בוקר. קריסטל הגיעה לסלון במהירות – למרות שאחותה הייתה מאוד מהירה, וקריסטל הרבה יותר קטנה ממנה, כבר עכשיו קריסטל הייתה זריזה ממנה. היא לקחה את שלט הטלוויזיה בידה וכיבתה אותה, מנסה לא להעיר את האם הישנה. היא המשיכה לרוץ- לכיוון המטבח.
השולחן הזוויתי של משפחה ג'אנג היה עשוי עץ בהיר, וקריסטל נורא אהבה אותו. היא התיישבה על אחד הכיסאות שניצבו לידו, מצמידה אותו לשולחן. כמו תמיד, ג'סיקה לא תגע בה. לא באמת. היא חייכה חיוך קטן ותמים, בזמן שאחותה הגדולה נכנסה לחדר. קריסטל תהתה עם ג'סיקה תכין להן ארוחת בוקר, או שהיא סתם תקח מהמקרר לחם וחמאה.
קריסטל לא הייתה מופתעת כשג'סיקה הכינה להן שני סנדוויצ'ים, והתיישבה מולה. קריסטל תמיד חשבה שג'סיקה נראת יותר טוב ממנה. למרות שג'סיקה לא הייתה יפה כמו קריסטל, ולא הייתה כמו קריסטל באופן כללי – ג'סיקה הייתה בבירור האחות הגדולה שלה. קריסטל חייכה חיוך תמיד לכיוונה של ג'סיקה, בזמן שג'סיקה נעצה מבטים רושפים בסנדוויץ' שלה.
"פעם הבאה, פשוט תעירי אותי, קריסטל ג'אנג." ג'סיקה הדגישה את הג' שבג'אנג, בכוונה. קריסטל הייתה בטוחה בכך, והייתה נחושה לנקום.
"פעם הבאה תקומי לבד, ותגידי לבית הספר שלך בשמונה בערב…" מלמלה קריסטל. "…ג'סיקה ג'אנג."