36!

שיר צעדה עם מיקה לחוג שלהם. טוב, עכשיו כבר הם בליגה, ולא קוראים לזה "חוג". אולי אימון, או "כדורסל". את גיל החוג הם כבר עברו.
"כל שבוע האימונים המפרך הזה הרג אותי!!.." התלוננה בקול מיקה. "כמה כבר אפשר להתאמן?! 5! 5 אימונים בשבוע!! נראה לי שדן התחרפן או משהו…"
אבל שיר רצתה להתאמן כמה שיותר. היא רצתה להצליח.
הם כבר בסוף העונה והם חייבות-חייבות לקחת אליפות.

שיר אף פעם לא ממש בלטה. היא הייתה קולעת 2 נקודות במשחקים. אולי 4. היא לא הייתה כמו שרון, או ליאור, שתמיד היו קולעות איזה 20 נקודות במשחק. אפילו אם היו חולות הם היו המובילות. כנראה יש להן כישרון טבעי.
כבר התחילה להיווצר אצלה התחושה שכמה שהיא לא תתאמן, היא תישאר הגרועה שהיא.
טוב, היא לא ממש גרועה… בעיניה כן.
למרות שאת אחיה הגדול- ירדן היא הייתה קורעת! אבל נראה לה שהוא נותן לה לנצח…
תמיד דן המאמן שלהם אמר לה שהיא יכולה להצליח מאוד, אבל היא הרגישה שהיא לא.

"תאמיני בעצמך!!" אביה היה טופח לה על השכם. כן, אבא ממש מתלהב מזה שהבת שלו ספורטאית. אבל מה שווה להיות ספורטאי שלא הולך לו?!

היא לא הייתה אחת הגבוהות בקבוצה. בסך הכול 1.54. וזה מאוד נמוכה יחסית לכדורסל. היא קיוותה שתגבה, ואולי אפילו תעקוף את ירדן. לא, אין סיכוי… הוא גבוה מידי…
היא הייתה זריזה וקלת משקל. הזריקות שלה היו תמיד נכנסות. חוץ מבמשחקים. במשחקים היא הייתה מבוהלת ולחוצה, למרות כל המדיטציות שהייתה עושה לפניו.

"דן אמר לי לעשות 300 זריקות לקראת המשחק מחר…" מיקה קטעה את שיר מהמחשבות, כאילו מבתוך חלום. "מה את רוצה, אני לא כמוך… את קלעית…"
שיר גיחכה. אני!?! רצתה להגיד.
"זאת האמת…!" התעצבנה מיקה. "את ממש לא בעניינים. כולם אומרות שאת הולכת להיות מובילה מאוד שנה הבאה!! ואולי גם תשחקי בליגה של היותר גדולות!"
היא בטח צוחקת עליי. חשבה שיר. אבל לא דיברה.
"מה את לא שמחה?" שאלה בפליאה מיקה.
"אני שמחה מאוד על שהגענו בזמן! אם היינו מאחרות…! וזה גם אימון לפני אחד המשחקים הכי חשובים שלנו, אז בכלל…!"
"חחח מצחיק מאוד…" מיקה הלכה להחליף בגדים, ושיר החלה לשחק אחד על אחד מול אחינועם.

בערב, שיר ניסתה להירדם, אבל לא הצליחה.
"היי שיר." מישהו התיישב לידה. זה ירדן.
"שמעתי שיש לך משחק שיא החשוב מחר." אמר בלי לצפות לתשובה.
שתיקה השתררה.
נוווו…? ו….? חשבה שיר. רוצה "לרדת" עליי? בכיף.
"אז רציתי להגיד לך שאת תותחית. ראיתי איך את משחקת באימונים. כמו חיה רעה!" הוא אמר פתאום. "אני חושב שאת הולכת מאוד להצליח, אם רק תאמיני בעצמך! אל תשווי את עצמך לאף אחד!"
היא לא הספיקה להגיד "תודה רבה" ופתאום נשמעו צפצופים חרישיים מהטלפון הנייד שלה.
"אומייגוד!" היא פלטה תוך הצצה חטופה בהודעות הוואטסאפ ששלחו. "ליאור לא באה מחר!! מה נעשה בלעדיה?!"
"מה את דואגת, זה קורה לפעמים שמישהו לא בא…" ירדן מיהר להרגיע אותה. "חוץ מזה, מה, אין לכם מספיק שחקניות טובות? כמוך, למשל…?"
"טוב. מה שתגיד. יאללה לילה טוב. אולי לא שמת לב, אבל אני מנסה להירדם פה…!"

כל הלילה היא חשבה על מה שירדן אמר. הוא היה ממש אמיתי איתה. אפילו בלי המבט הציני הקבוע הזה שלו. אולי בכל זאת היא חיה באשליות, אבל לכיוון ההפוך..?
היא חלמה שהיא "מטביעה" לסל, מנומך קומתה, ונרדמה בחיוך.
למחרת קמה שמחה ומאושרת, הצליחה במבחן במתמטיקה והצטיינה בספורט.
איזה יום נפלא… חשבה. הלוואי אבל שהמשחק לא יהרוס לי אותו.
היא יצאה לאחר שעשתה מתיחות קלות, להסעה שחיכתה לה.

***********************

"שיר,
ה-א-ל-ו-פ-ה-!!!
כל כך יפה,
שהיא לקבוצה השנייה
מ-ח-ט-י-פ-ה-!!"
מיקה התנסה בלזייף שיר לא מוצלח שאלתרה ברגע.
שיר שיחקה מדהים. במהלך המשחק, הרגישה כיצד שערה מתנופף (למרות שלא הייתה רוח), איך היא קולעת פעם, אחר פעם, אחר פעם, אחר פעם… היא כבר לא ספרה כמה קלעה, זה היה יותר מדי.
דן שיבח אותה.
לא, היא לא מאמינה! הם מרימות אותה עכשיו על הכתפיים שלהן..! מי היה מאמין?!
כל המשחק היא הרגישה כמו בתוך חלום נפלא. היא הרגישה שהיא עפה. כשהיא קלעה את הסל הראשון במשחק החל לעלות לה הביטחון עצמי והיא חשה שהיא יכולה להוכיח לכולם- מה היא, שיר, שווה! לירדן אחיה, למשפחתה וכמובן לקבוצה שלה!
מיקה גיחכה, "בכלל לא היינו צריכות את ליאור…" אבל דן השתיק אותה.
"את ניצחת לנו את המשחק!!"
"את פשוט אלופה!!"
"מאיפה זה בא לך פתאום?!"
"תותחית אחת!!"
"ו… בום!!! שיר קולעת שלשה!! עוד אחת, ועוד אחת…!"
היא לא ידעה מאיפה זה בא לה בדיוק. אולי מירדן, אולי היא סתם השתגעה, אבל זה היה כיף, להרגיש שכולם סומכות עליה ומעריצות אותה. מה כבר יכול להיות יותר טוב מזה?!
דן רץ אליה. "שיר! שברת את שיא המצטיינת הארצית לגילאי 12 עד 16!! קלעת 36 נקודות!!!!"
היא הייתה בת 11 וחצי.
אני? קלעתי 36 נקודות?! חשבה. זה לא יכול להיות… אני משתגעת!!
36 נקודות!!!!
36.
36!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!