2021
השנה הרגישה כמו בדיחה, קורונה, מלחמות וניתוח לא מסובך מידי בבטן.
כמה תפרים, כמה קמטים עוד לפני גיל 20, עבודה חדשה במשרד וחצי קורס שנעשה בחצי מוטיבציה. ביום האחרון של השנה חיכה לי הדובדבן שבקצפת וכנראה נפרדנו, אני והחבר שמעולם לא פגשתי. כי חשבתי שמערכת יחסים מרחוק תעבוד. ובאמצע הלילה הוא לפתע התקשר והחליט לדבר, ולומר שאני לא בסדר. ואני חושבת שאני אקבל את זה, ואולי אלמד לקח לפעם הבאה? אבל מעולם לא הרגשתי כל כך צעירה וחסרת ניסיון, כי עברו שנתיים במערכת יחסים והסתיימו בכלום. ואני באמת האמנתי, כמו ילדה קטנה, שזה לנצח.
ומחר כבר שנה נוספת, חדשה. ואני חושבת לעצמי האם זה תמיד ככה? שנה אחת לא משהו ואז שנה אחת טובה? אם כן אני מקווה שבבוקר מחר אני אתעורר למציאות חדשה. וכמו כולם הכנתי רשימה של כל מה שאעשה ולא אעשה, הבטחתי לעצמי שאלך לפסיכולוגית והבטחתי שיהיו לי חברים ולא אכנס למערכת יחסים ושאתרום הרבה ואשמור הרבה כסף בצד ואשקיע במראה החיצוני שלי יותר.
אז הכנתי רשימה. אבל כל מה שאני רוצה זה לבכות, בכי מריר שיוציא את כל הכאב אבל אני לא מסוגלת. אני יודעת שאכפת, לאנשים שמסביב. אבל אכפת להם רק עד הרגע שבו אני צריכה לומר מה כואב, לספר את האמת ולהישען רק טיפה בשביל לנוח. אני לוחמת, אבל זה הרבה פחות מרשים כשזה נגד מחשבות של עצמך, זה פשוט עצוב. אבל אני לא מסוגלת לראות את החושך גם אם האור רחוק כל כך, אני לא רוצה לעצור. אולי אני צריכה אבל אני לא אעצור. וכבר עדיף את כל החרדה והתרופות נגד ואת התפרים מהניתוח והקפיצות שאני עושה כל פעם שיש צליל שדומה להזעקה. אז אולי כבר עדיף את כל זה מלראות רק חושך. ואולי אני צריכה להרשות לעצמי לסגור את העיניים, וללכת בחושך לעבר האור מבלי לדאוג אם אגיע לשם או לא.
תגובות (2)
אני יודע שצרת רבים היא נחמת שוטים – אבל אני במקום שאני מוכן להיות מנוחם, לחייך קצת ולדחות את הצרות בעוד יום.
מזכיר לי קצת את עצמי. בעיקר הקטע אם ההבטחות לעצמי שאני מתקשה לקיים.
אישית אני חושב שלבכות זה גם בסדר.
והאמת שאני מקווה שתמצאי את עצמך במערכת יחסים, פשוט אחת מוצלחת.
וששנת 2022 תהיה לך מתוקה.
הקטע עם ההבטחות…