16 בפברואר למה איכזבת
כולם כבר הכינו את המקלטים, אטמו את החלונות, רוקנו את החנויות. ואת? את באת וחייכת את החיוך הזה שלך, כאילו שלא ידעת שהיום יהיה סוף העולם. כאילו לא שמעת ברדיו במחשב או בטלוויזיה שיפול עלינו אסטרואיד, שיקומו לתחייה הזומבים ויאכלו לנו את המוח. שיבואו החייזרים ויחטפו אותנו. ישימו אותנו בכלובים קטנים ויזרקו עלינו בוטנים. כבר שבוע שכולם מבועתים מהמחשבה שהכל עומד להיגמר ואת ממשיכה להתל בפני הסכנה. אפילו כשבא מלאך המוות לבקר את אמא שלך שאלת אותו אם הוא רוצה כוס מים, או אפילו פרוסת עוגה. ביקשת ממנו לדבר על מה שמציק לו, שלוש שעות דיברתם על הילדות שלו. מסתבר שהוא ככה כי אבא שלו לא חיבק אותו כשהיה קטן. אמא שלו הרביצה לו עם חרמש וסבא שלו נגע בו, קצת יותר מידי. קצת הרבה מידי. והרי אמא שלך לא התכוונה לזה כשאמרה הכנסת אורחים. ילדה חרא, היא תמיד אמרה שאת ילדה חרא. צעקה לך את זה ברוטשילד כשירקת על אנשים. כשאמרת להם שאלוהים מת בשוק הכרמל. אמרה אז אמרה, לא טעתה. צדקה ובגדול. ואת תמיד חייכת, כשאח שלנו הגיבור נפל בקרב את צחקת. חודש שלא יכלת לזוז מרוב שצחקת. השתטחת על השטיח ורקעת ברגליים מרוב שעשוע. ועכשיו כשמגיע סוף העולם אין לי מה להגיד לך כבר.
אמן שחייזרים יחטפו אותך ויזרקו עלייך בוטנים, אז נראה אותך ממשיכה לצחוק.
תגובות (0)