לשמור סוד בבטן (סיפור קצת קשה)

"טוב, תלמידים, השיעור נגמר, לכו הביתה!", פקד המורה למתמטיקה.
כל התלמידים קמו ממקומם והלכו לכיוון פתח הכיתה. "רן, תישאר איתי כמה דקות בבקשה", ביקש המורה. רן נאנח. הוא לא הקשיב הרבה בשיעורי מתמטיקה, ובדרך כלל חלם בשיעורים עד שהשיעור נגמר. הוא התיישב שוב וחיכה שכולם יֶיצאו. רן היה אז בן 11. היה לו עור ככה מעט, שיער בלונדיני-חום ועיניים ירוקות. הוא היה רזה, וגובה ממוצע לגילו.
"תשב על הכיסא", אמר המורה והצביע על הכיסא שלידו לאחר שכל התלמידים יצאו. רן התיישב על הכיסא.
"תקשיב", פתח המורה, והניח את ידו על בירכו של רן. "אני רואה שאתה לא מקשיב בשיעורים שלי. רק שתדע שמתמטיקה זה מקצוע חשוב מאוד שייקבע לך את העתיד בחיים, ו…" בנקודה הזאת רן לא הקשיב. אף פעם לא היה לו כוח לנאומים מהסוג הזה, במיוחד לא בקשר ללימודים.
"הבנתי, המורה", קטע אותו רן. "בסדר, אני מצטער, אני אקשיב בשיעורים שלך".
"יופי, אני שמח שהבהרנו את העניין", סיכם המורה וטפח על בירכו של רן. קרוב מדי לשם, לטעמו.
"טוב, ביי", אמר רן בעצבנות וקם ממקומו, והלך לכיוון הדלת.
"אתה ילד חמוד, רן, ויש לך יכולת, תנצל אותה.", אמר המורה, עקף את רן, ליטף את שיערו, ויצא מהכיתה. רן היה מעט מוטרד לגבי ההערה האחרונה של המורה. הוא לא ידע איך להתייחס אליה.
______________________________

*יומיים אחרי זה, בשיעור מתמטיקה*

"…ואל תשכחו לעשות את שיעורי הבית לשבוע הבא", סיכם המורה, ושחרר את התלמידים.
"רן, אל תשכח את מה שהבטחת לי", אמר המורה לרן, כשעבר לידו, בדרכו ליציאה.
"לא שכחתי", מלמל רן.
"יופי, אני שמח", חייך המורה, וחיבק את כתפו.
רן לא היה מרוצה מכל גינוני החיבה שגילה לו המורה שלו. הוא היה רק בן 11, ולא ידע מה המשמעות העמוקה של זה, אך הוא פשוט לא אהב את זה.
_______________________________

רן הסתובב בביתו מוטרד. הוא לא ידע מה המורה רוצה ממנו.
'אני חייב ללכת אליו', חשב רן לעצמו. 'אני פשוט אשאל אותו מה הוא רצה ממני'.
הוא פתח את מגירת הניירות, וחיפש שם דף, עד שמצא. זה היה דף עם כל הטלפונים והכתובות של המורים, דף שחולק כל שנה לתלמידים. רן חיפש את הכתובת של המורה שלו, ולבסוף מצא אותה.
'הוא גר די קרוב', הופתע רן. ההורים שלו לא היו בבית. הם אף פעם לא היו בבית. תמיד הם עבדו במשרד שלהם עד שעה מאוחרת. הוא היה האח הכי קטן מבין ארבעה אחים. אחותו הגדולה כבר סיימה לימודים, ועכשיו נמצאת בפנמייה של לימודי השלמות לקראת האוניברסיטה. אחיו הגדול כבר התגייס לצבא ליחידה קרבית, והאח שיותר קרוב בגילו לרן לומד בבית ספר תיכון מחוץ לעיר, מה שאומר שהוא גם ישן שם.
רן הלך מרחק קצר עד לביתו של המורה, כרבע שעה של הליכה. כשהוא הגיע לבית, הוא היסס מעט, אבל דפק בדלת. לאחר כמה שניות הוא פתח לו.
"אה, רן, זה אתה", חייך המורה. רן נרתע מעט לאחור, אבל מייד חזר לעצמו. המורה שלו היה נראה שונה לגמרי מאיך שהוא נראה בבית הספר. שם הוא תמיד עם חליפה עם שרוולים ארוכים, מכנסיים תואמים ונעלים, ובפתח ביתו הוא עמד יחף עם מכנסיים קצרים, גופייה ללא שרוולים, ועיניו היו אדומות מעט.
"תשב, רן", הציע המורה, וסגר אחריו את הדלת. רן התיישב על אחד מהכיסאות שהיו מסביב לשולחן.
רן הרגיש מעט לא בטוח, אבל בכל זאת שאל: "המורה, אתה כל הזמן מחבק אותי ומלטף אותי. רציתי לשאול למה". תמימות של ילד בן 11 היא דבר פשוט. הוא לא ידע מה זה אומר, הוא לא ידע שעליו לדווח על המורה שלו ולהיתרחק ממנו כמה שיותר, הוא לא ידע שהוא עשה את טעות חייו.
"אתה ילד חמוד מאוד, רן" אמר המורה שלו בשקט, וליטף את שיערו. רן התרחק מעט ממנו.
"על זה דיברתי", מלמל. "למה אתה עושה את זה?"
"לא היית צריך לבוא לפה", אמר המורה, וקם בפתאומיות ממקומו.
"למה אתה מתכוון?", שאל רן בחשש.
"אתה ילד טיפש, רן", גיחך המורה, בקול שרן אף פעם לא שמע אצלו. זה היה קול גס ואלים.
"למה?", שאל רן. הוא לא הבין למה המורה שלו חושב עליו ככה. אולי זה בגלל שהוא לא מקשיב?
המורה נעל את הדלת והתקרב אל רן.
"אני חושב שאני אלך", אמר רן, וניסה לעקוף אותו.
המורה חסם את דרכו. "אתה לא הולך לשום מקום", אמר ברשעות, ופתאום הרים את רן, שהיה די קל, ושמט אותו על ספת העור שניצבה בקצה החדר.
"מה אתה רוצה?", שאל רן בפחד. הוא לא ידע הרבה על דברים כאלה, הוא רק הבין שזה משהו שלא צריך להיעשות.
"תוריד את החולצה שלך!" פקד פתאום המורה.
"למה?", רן לא הבין.
"כי ככה אמרתי!", הוא שאג פתאום, ומשך את חולצתו של רן.
"מה אתה רוצה?!", צעק רן שוב. הוא הרגיש שזה לא טוב.
המורה לא ענה לו, והוריד את מכנסיו. רן התאמץ להשאיר אותם על גופו, אך המורה היה חזק בהרבה ממנו. רן ניסה לברוח, אך המורה השתלט במהירות על גופו הקטן וריתק אותו לספה שוב.
"אתה לא בורח לשום מקום", סינן המורה, ותלש ממנו את תחתוניו.
רן הרגיש חשוף. "די, תעזוב אותי!", הוא התחיל לבכות, כשהוא מצטנף בתוך עצמו, מנסה להיות מכוסה.
"אני לא אעזוב אותך", אמר המורה בקול שקט, והפך את רן על בטנו. הוא לא הבין מה קורה לו, או מה הולך לקרות לו. הוא הרגיש את המורה שלו גוהר מעליו, והרגיש פתאום כאב חד בישבנו.
הוא תמיד ניסה לשכוח את מה שהיה אחרי זה. מה שרדף אותו תמיד הוא הזיכרון של קול מוזר שהשמיע המורה, ואז הוא הרגיש משהו מתפוצץ בתוכו, ולאחר מכן הרגיש משהו יוצא ממנו. ביחד עם כל חייו.
___________________________

בימים הבאים רן התנתק מהכל, מהחברים, מהסביבה, מהכל.
'אני לא מאמין שהוא עשה לי את זה', הוא חשב בלילה, כשדמעותיו מרטיבות את הכרית שלו.
'לא חשבתי שהוא מסוגל לאנוס אותי. הוא רצה שאני אצליח בלימודים ואז הוא אנס אותי'.
___________________________

רן התנתק מחבריו הטובים, גם כשניסו להתקרב אליו ולנסות להבין מה קרה.
הוא פתאום הרגיש יד מונחת על כתפו. אינסטקטיבית הוא נרתע אחורה. מה שהמורה עשה לו הותיר בו צלקות. לא רק פיזיות. הוא הרים את עיניו וראה שזה אסף, אחד מחבריו הקרובים.
"מה קרה לך?", הוא שאל. "למה פתאום התרחקת  מאיתנו? מה עשינו לך?"
"אני מצטער", לחש רן, ויצא החוצה. אסף הביט אחריו בדאגה.
'אני לא יכול לספר להם', חשב רן בדמעות. 'המורה הזה יעשה לי את זה שוב פעם אם הוא יגלה שסיפרתי'.
מילותיו של המורה שלו, כשהוא דחף אותו החוצה מביתו, רועד ובוכה כולו, שאמר, "אם אתה תספר למישהו, זה יהיה יותר גרוע!", לא הרפו ממנו.
___________________________

הימים עברו, ורן התרחק מכל הסובבים אותו. בשיעורי מתמטיקה הוא ישב עם פניו בתוך ידיו עד תום השיעור. איש לא ניסה לברר מה קרה לו, או למה הוא מתנהג ככה.
יום אחד, אור, עוד אחד מחבריו, ניגש אליו. "אתה רוצה לבוא אליי אחרי הלימודים?", הציע.
"לא, תודה", מלמל רן.
"אני רוצה לדבר איתך. זה דחוף. אז אתה בא אליי?". הוא ראה שעובר על רן משהו. הוא לא הצליח להבין מה קרה לו. הוא פשוט החליט להוציא את זה ממנו.
"בסדר", ענה רן.

כשהגיעו לביתו של אור, הוא אמר "תעלה לחדר שלי, נדבר שם". רן עלה, ואור עלה אחריו. כשעלו לחדר, אור סגר את הדלת ונעל אותה.
"אתה יכול לא לנעול אותה?", שאל רן בחשש. אור הופתע מעט, אבל סובב בחזרה את המפתח.
הוא התיישב על המיטה, וסימן לרן לשבת גם, והם נשענו בגבם על הקיר.
"רן, מה קורה לך?", שאל אור, והניח את ידו על כתפו של רן. רן משך את כתפו במהירות.
"רן, מה קורה לך?", הוא שאל שנית.
"כלום", אמר רן. הוא ישב עם רגליים מקופלות, ברכיים משוכות לחזה, וראשו שעון עליהן.
"זה לא כלום, קרה לך משהו, ואני רוצה שתסביר לי מה", התעקש אור.
'אני לא יכול לספר לך', זעק רן בתוכו. 'אני רוצה, אבל אני לא יכול! אסור לי!'
"רן, תספר לי, זה יעזור", אמר אור בעדינות.
לאחר שתיקה של כמה דקות, רן נשבר.
"המורה למתמטיקה אנס אותי", אמר לבסוף בקול רועד וחלוש. אור הביט בו המום.
רן לא עמד בזה. הדמעות זלגו על לחייו והמילים פרצו מאליהן מתוך גרונו. הוא סיפר לו הכל. איך המורה ליטף את ראשו, איך הוא הלך לביתו, איך הוא נאנס, והזיכרונות והרגשות הציפו אותו שוב.
רן בכה ולא יכל להפסיק, ואור חיבק אותו וניסה להרגיע אותו.
"אתה תראה שיהיה בסדר", לחש לו. "אנחנו נספר למשטרה והם ישימו אותו בכלא, ואז הוא לא יוכל לעשות לך כלום."
רן הנהן וניגב את עיניו בידו. "תודה", הוא אמר בקול חנוק מדמעות.
___________________________

"אתה רציני?", המנהל פלט.
"אני לא משקר!", צעק רן בעיניים דומעות. הוא ואור נכנסו למשרדו של המנהל, ורן סיפר לו את מה שעשה לו המורה. היה לו קשה לדבר על זה, אך הוא הצליח לבסוף לשחרר את המועקה בליבו. לאחר מכן הוא לא שב לדבר על זה. לעולם.
___________________________

*לאחר כמה חודשים*

המורה כבר יושב בכלא. רן קיווה שעשר השנים שגזר עליו השופט יגרמו לו להתחרט על מה שעולל לרן.
רן חזר להיות ילד רגיל, הוא חזר לשחק עם חבריו, ויצא מהיסתגרותו. הוא הרגיש יותר טוב אחרי זה. אבל בנפשו הוא השתנה. מילד תמים וחמוד שלא יודע מה אסור ומה מותר, הוא הפך לילד שמבין איך להיזהר מאנשים כאלה. הוא יודע עכשיו לשמור על עצמו. רק לפעמים, בחלומותיו, רן רואה את המורה שלו גוהר מעליו וצוחק צחוק רע, ומתעורר עם פנים שטופי דמעות. למרות הכל, הוא עדיין ילד קטן.
לפחות עכשיו הוא יודע איך לשמור על עצמו. הוא יודע.
-סוף!-