החרדית

החרדית ואימה—גרסה ראשונה
אני רבקה, בחורה חרדית בת 15. לומדת בסמינר למורות השייך לישיבת פונוביץ. אבי נפטר כשהייתי תינוקת כך שלא הכרתי אותו ומסיבה זו גם אין לי אחים ואחיות. אימי, אלמנה צעירה, היום היא בת 33 שנים גידלה אותי לבדה כאם חד הורית והתפרנסנו מעבודתה כתופרת מומחית שעבדה בביתה.
אימי הקפידה על חינוכי, חינוך חרדי נוקשה ואינו מתפשר.
הקפידה שאתפלל את שלושת התפילות היומיות.
דאגה שספר תהילים לא ימוש מידי
הכריחה אותי לקרוא בו בכל רגע פנוי.
הקפידה שאחזור כל יום ישר הביתה לאחר גמר הלימודים בסמינר.
לא הרשתה לי להתחבר עם בנות: "הן יקלקלו אותך" נהגה להתריע.
כל זה נמשך מאז שאני זוכרת את עצמי. לא היה לי כלום בחיים מלבד הבית, הסמינר, התפילות והקריאה בתהלים. אסור היה לי להביט בפני האנשים ברחוב, מה כל שכן בפני הבחורים. אימא שמרה אותי כפי ששומרים יהלום העטוף בצמר גפן. בעשותה כן היתה משוכנעת שהיא עושה את מה שטוב לי. נהגה לאומר לי: "את בחורה יפה מאוד, כמעט אישה, אני מצפה לבן-ישיבה מלומד ומסודר, ממשפחה חרדית אדוקה שיבוא ויבקש את ידך. עד אז את חייבת להמשיך ולהיות בחורה צנועה וכשרה כיאה לבת ישראל.
אימי עצמה אישה יפה מאוד: דקת גזרה, עיניה ירוקות גדולות ומבריקות שאדם יכול להביט בהם שעות ולא יהיה לו די. לאימא יש אף קטן וסולידי,שפתיים מליאות ואדומות הדומה לפרי בשל הצועק: "בואו לקטוף אותי מהר לפני שאבול". העור של אימא לבן כשלג, חלק וללא אף קמט. כל כך נעים היה להביט בה וליהנות. היתה בעיניי ובעיני כל הסובבים אותה, כלילת היופי והעדינות, כל אבר בגופה צעק: "אני אישה יפה ונחשקת".
הרבה חתנים התדפקו על דלתה של אימא וביקשו את ידה אך היא סירבה בתוקף באמרה: "אני לא אהיה עם גבר לאחר בעלי ומצווה עלי לגדל את ילדתי ולהקדיש את כל חיי למענה.
ההופעה של אימא היתה מרשימה: תמיד לבשה שמלות ארוכות שהגיעו על לקרסוליים, שרוולים ארוכים ובצבעים קהים כמו שחור, חום קהה, ואפור קהה. על ראשה של אימא היתה מטפחת שכיסתה את כל השערות הבלונדיניות שדמו לצבע הזהב. השערות של אימא היו מטופחות ואורכם הגיעו עד למותניים. חבל שרק אני והיא יכולנו לראות את השערות שלה.
כל מי שהכיר אותה רחש לה כבוד רב , העריך את מסירותה לבת שלה, את אדיקותה, את אורח החיים הצנוע, את נדיבותה ואת תרומותיה לעניים, לבתי כנסת ולישיבות. כולם ראו בה ככלילת הצניעות והאדיקות.
כאמור, אימה היתה תופרת מומחית ותפרה שמלות לכל המי ומי בעולם החרדי בישראל ובעולם. שמלות הכלה שעיצבה נמכרו בכל חניות היוקרה בעולם. בעצם, אימא לא עסקה בתפירה עצמה. היא עסקה בגזרה ובעיצוב של הבגד, את התפירה נתנה לתופרות שתפרו לפי תכנונה. מעבודתה זו של אימא חיינו ברווחה, גרנו בבית פרטי מרווח ומרוהט בריהוט יקר אבל צנוע. אימה תרמה באופן קבוע 20 אחוז מהכנסותיה לעניים וזאת בנוסף לתרומות הרבות לבתי כנסת ולישיבות.
כל זה נמשך עד ליום בו השתנה הכל
באחד הימים הרגשתי לא טוב, כל הגוף כאב לי, הראש הסתחרר, לא יכולתי לזוז, מנהלת הסמינר הזמינה לי מונית ונסעתי הביתה.
פתחתי את הדלת…אז נבהלתי ונרתעתי לאחור.ראיתי את אימא יושבת בסלון עם גבר זר שלא בכרתי בכלל. התדהמה היתה קשה כי מאז שאני מכירה את עצמי לא ראיתי את אימא יושבת לבדה עם גבר כלשהו. גם הם הופתעו וקמו לקראתי. "אני מצטערת!! לא התכוונתי להפריע!!…." אמרתי כשאני רועדת.
"את בכלל לא מפריעה!! בעצם חכינו לך" אימא אמרה וקמה כדי להציג את הגבר הזר:"תכירי , זה הדוד אברהם, האח הבכור שלי". הוסיפה. נדהמתי ועניתי כמופתעת: "דוד שלי!!! ממתי יש לי דוד?" אימא ענתה: "זה סיפור ארוך,
אני מבטיחה לספר לך הכל אחר כך. כעת עלינו למהר". "למי למהר?" אמרתי.
"לבקר את הסבא שלך!! האבא שלי,הוא מאוד חולה ורוצה לראות אותנו לפני שימות" אימא אמרה. התפרצתי כפי שאף פעם לא התפרצתי: "אני כבר לא מבינה כלום, אני מבולבלת!! אני חולה, עזבתי את הסמינר כדי לבוא הביתה ולנוח..תראי מה הכנת לי!! אין לי כוח, אני מתמוטטת". אימא חיבקה אותי חזק והביטה אל הדוד אברהם שרק כעת הבחנתי בנוכחותו. היה גבר שמן עם כרס גדולה, נמוך קומה, פנים בשרניות שמנות, לראשו נשארו כמה שערות וכל היתר היה קרחת מבריקה. דוד אברהם לבש חולצה ללא שרוולים שהבליטה את הכרס הענקית שלו, אבל הגרוע מכל היה: לא היתה כיפה על ראשו
שומו שמים, יהודי ללא כיפה
זה חילול השם
זה יותר גרוע מגויי
המחשבות הטרידו את מנוחתי. לחשוב על כך שאימה החסודה והצנועה, תשב עם אדם כזה, תשתה עמו קפה ותתכבד בעוגיות, גם אם זה היה אחיה. לא האמנתי למראה עיניי. בטח היא יושבת כך שלא מרצונה, בטוח שהדוד, אם זה באמת דוד, הכריח אותה לעשות כן.
הדוד התקדם לעברי,נעמד מולי ואמר: "יש לנו ילדה לפה מאוד. סבא וסבתא ישמחו מאוד כשיראו אותך". התפרצתי כמיואשת ועניתי בחוצפה: אני לא הולכת לשום מקום, אני חולה ורוצה לנוח, כל גופי כואב וראשי מסוחרר. רדו ממני". אימא קרבה אלי, נתנה לי חיבוק חם ונשקה על לחיי ואמרה בשקט, בקול מתחנן: "את יודעת רבקלה,,,אני לימדתי אותך את המצווה של כיבוד אב ואם,אני חייבת זאת להורים שלי". עניתי: "אני הרי מקיימת את המצווה של כיבוד הורים, אני מכבדת אותך בכל ליבי, זה לא מספיק?". אימא ענתה: "לא מדובר בך, מדובר בי שלא קיימתי את המצווה הזו לגבי ההורים. כעת אני חייבת לתקן ולו במעט את העוול שגרמתי להורים, אנא!!! עזרי לי!! אנו חייבות לבקר את אבא שלי, הסבא שלך, מיד ולפני שימות".
רגזתי על אימא בפעם הראשונה
אימא שיקרה אותי
אימא העלימה ממני דברים שהייתי חייבת לדעת
דברים שיכלו לשנות את חיי מן היסוד
כיצד העיזה להעלים ממני את סיפור חייה?
מה היא עוד מסתירה?
התחננתי לאימא :"אימא!! אני חולה..יש לי חום…כל הגוף כואב.. הראש מתפוצץ…אני חייבת לישון אני לא מסוגלת ללכת לשום מקום". הפעם אימא הגיבה בתקיפות: "אנו מוכרחים לזוז מיד, יוטב לך במכונית כשתנשמי אוויר צח". הדוד אברהם ואימא סחבו אותי בקושי רב להשכיבו אותי במושב האחורי של מכמונתו של הדוד אברם, אימא התיישבה לצידו במושב הקדמי והתחלנו בנסיעה מירושלים לתל אביב. הייתי מטושטשת..הדוד אברהם נאלץ לעצור את המכונית 3 לעמים כדי לאפשר לי להקיא. בערתי מחום והדוד אברהם הגביר את מהירות הנסיעה ואימא ניסתה להרגיע אותי כל הזמן עד שהגענו לתל אביב.
הבית של סבא היה בית פרטי מטופח בנאות אפיקה שבצפון תל אביב. חומה גבוהה הקיפה את הבית הגדול מארבעת צדדיו. השער נפתח ומשני צדי שביל הכניסה היו ככרות דשא ירוק ורענן וכן ערוגות פרחים בצבעים מדהימים.
סביב ככרת הדשא היו כסאות , כורסאות ושולחנות פזורים בכל פינה. בכניסה לבית היה סלון אורחים ענק עם רהיטים עתיקים ויקרים, על הרצפות היו שטיחים פרסיים נפלאים, על הקירות היו הרבה תמונות נוף מרהיבות וכן ציורים של נשים חצי ערמות שבעיניהן התמונות היו אומנות ובעיניי היו כפי שהם באמת, תמונות תועבה. הבית היה מלא באנשים, עשרות אנשים ומלצרים הסתובבו והגישו משקאות ודברי מתיקה, זה נראה ממש כמו מסיבה ולא בית של אדם הנוטה למות ואנשים שבאו להשתתף בצער לנחם.
עלינו לקומה השנייה ונכנסנו לחדר שינה גדול בו שכב סבא על מיטה גדולה ורחבה. סבא ביקש מכל הנוכחים לעזוב את החדר, כך שנשארנו רק סבא, אימא ואני. פניו של סבא היו חיוורים, עיניו חצי עצומות והוא נראה מאוד חלש. הוא ביקש מאימא בקול חלש "תתקרבי ממני אסתרקה שלי…התגעגעתי אליך..במשך כל 17 השנים שעברו לא הפסקתי לחשוב עליך ולקוות שפעם תתקשרי ותחזרי..אבל את היית עקשנית…התעקשת לא להיות בקשר עם המשפחה כל עוד אנו לא חוזרים בתשובה..בואי…קרבי אלי..אני רוצה לחבק גם את רבקלה, הנכדה שגזלו אותה ממני במשך כל 15 השנים שעברו..". אימא קרבה למיטה מושכת אותי אחריה. פניו של סבא היו מלאות בדמעות…ניגבנו את הדמעות ואחרות באו במקומם….החזקנו בידיו..גופו היה קר כקרח…חיבקנו אותו וליטפנו את פניו…גם אנו בכינו..התייפחנו..הדמעות של שלושתנו התערבבו וירדו על פנינו כמו ברז של מים. סבא הוסיף כשהוא מעביר את ידו על הפנים שלי: ,ילדה מקסימה יש לך…מדוע שמרת אותה רק לעצמך? היא כל כך יפה!!!" . לאחר מכן הוא ביקש מאימא: "אני הולך למות, אבל לפני זה אני רוצה שתבטיחי לי, רבקהלה תהיה עדה, שתחדשי את הקשר עם המשפחה, והם יקבלו אותך כפי שאת ויכבדו את רצונך לחיות כחרדית. אני רוצה שגם את תכבדי את רצונם לחיות לפי דרכם. די לנתק המטופש הזה". אימא הבטיחה. אז העיניים של סבא נעצמו. העברנו יד על חזהו, ולא הרגשנו דופק. הגוף היה קר כקרח. אז פרצנו החוצה בצעקות: "קראו לרופא מהר!! אנו חושבות שסבא נפטר". הרופא נכנס, בדק את הדופק ואת הנשימה..כיסה את פניו של סבא בסדין ואמר: "ברוך דיין אמת..נשמתו תהייה בגן עדן אמן…אני משתתף בצערכם, תנחמו מן השמים".
כששמעתי את זה תקפה אותי סחרחורת איומה ונפלתי על הרצפה מעולפת. הרימו אותי, לקחו אותי לחדר שינה גדול והשכיבו אותי במיטה. הרופא שבדק אותי אמר שזו שפעת וחולשה וכן התרגשות עקב הנסיבות. הוא נתן לי תרופות וציווה שאסור לי לזוז מהמיטה למשך שבוע ימים לפחות. החזרה הביתה לירושלים ירד מהפרק. אימא היתה חייבת לשבת שבעה על אביה. ישבה יחד עם האחים והאחיות שלה ועם אימה. הם קיבלו אותנו מאוד יפה, דאגו למחסורינו והביעו את שמחתם על יצירת הקשר המחודש עמנו. לאימא היתה בעיה של שמירת כשרות. "במטבח אין לכם שני כיורים, חלבי ובשרי, יש רק מקרר אחד בו שמים מוצרי בשר וחלב ביחד, אין לכם כלים מיוחדים לחלב ולבשר. הבית אינו כשר ואנו לא נוכל לאכול עמכם" אמרה. היא לא טעמה כלום מהמאכלים שהגישו בבית סבא, אפילו מים סירבה לשתות: "אני מצטערת.. אתם לא שומרים כשרות..האוכל שלכם טרף ויהודי לא יתקרב אליו". הדודים קיבלו את זה בהבנה רבה ולא נעלבו והצורה בה הגיבה אימא. הם הזמינו עבורנו אוכל גלט כשר לבני ברק. גם על בקבוקי המים היתה מוטבעת חותמת "כשר". כעבור מספר ימים, מצבי השתפר ואז פניתי אל אימא: "כעת את חייבת לספר לי את כל הסיפור על המשפחה הנפלאה שלך. את חייבת לתת נימוקים לסיבות לנתק שכפית עלי ועל המשפחה שלנו. את חייבת לתת לי דין וחשבון מלא. לא הסתפק בפחות מכל האמת.
אימה ישבה על קצה המיטה שלי והתייפחה . הדמעות ירדו מעיניה כמו גשם. היא ישבה ושתקה. הייתי חסרת סבלונות שהובילה אותי לדבר עם אימה בחוצפה שלא היתה לי קודם. אמרתי " הדמעות שלך לא עושות עלי שום רושם, אני דורשת ממך להתחיל לספר את כל הסיפור. אימא החלה לספר:
הסיפור של אימא
הייתי בגילך, בת 15 בערך. חייתי חיים חילוניים לגמרי בבית אבי וגדלתי יחד עם האחים והאחיות שלי. אהבתי אותם והם אהבו אותי כפליים כבת הצעירה ביותר במשפחה. אהבו אותי והיו גאים בי כפי שאני הייתי גאה בהם.
היתה לי חברה טובה, דתייה אבל לא ממש חרדית הקפידה על ליבוש צנוע, לא הלכה עמנו לסרטים ולא השתתפה במסיבות. בבית שלה שמרו על כשרות מלאה: כלים מיודים לחלב ולבשר, שני מקררים אחד חלבי ואחד בשרי, שני כיורים במטבח. בימי ששי כולם עמלו כדי להכין את הכל לשבת. אהבתי להתארח אצל החברה…הייתי מתארחת לשעות והכבה פעמים נשארתי לסוף שבוע. אורח החיים שלהם קסם לי..כבש את ליבי. קסמו לי הפשטות והצניעות ודרך ארץ שהיו נהוגים בבית היהודי הזה. ביום ששי עסקו כולם בהכנות לקראת ערב שבת: ניקיון הבית, התבשילים, הדלקת נרות השבת, ההליכה לבית הכנסת לתפילת ערב שבת…הקידוש של שבת והארוחה כשכל המשפחה יושבת סיביב השולחן ושרה את "אשת חיל מי ימצא". ביום השבת, בבית הכנסת, כל כך נפלא היה לראות את כל הגברים מתעטפים בטליתות ושרים את הנגינות של יום שבת, את פתיחת ספר התורה ואת הקריאה בו. וכשיש יום חתן או יום בר מצווה, "ההלאהל של הנשים" זריקת הסוכריות על ראשי החוגגים. כל אלה משכו אותי יותר ויותר לעולם הדתי. עולם שלא הכרתי ושלא ידעתי.
סיפרתי זאת להורים שלי והם הגיבו בזלזול: "אלה מנהגים של הגולה, כך חיו בגולה כדי לשמור על ייחודם, כאן אנו בארץ ישראל, לא צריכים את כל המנהגים האלה". התקוממתי ואמרתי: ,זה לא מנהג של הגולה. זואת הדת היהודית ששמרה עלינו במשך אלפיים שנה, יהודים חייבים לקיים את ציווי הדת". הם המשיכו :
אנו יהודים
גם לנו יש אלוהים,
האלוהים שלנו נמצא עמוק בלב.
אלוהים אינו רוצה שיתפללו עבורו
אלוהים לא רוצה שישמרו על הכשרות
אלוהים רוצה רק את האמת ואת הצדק
מספיק לקיים את עשרת הדברות אין צורך ביותר
כל בני האדם—כולם—הם בנים לאלוהים
אין זה משנה אם הם יהודים, מוסלמים, נוצרים או הודים שעשו מהפה אלוהים
כולם נבראו בצלם האלוהים. ויש לכבד את הדרך בה כל אדם בוחר לעבוד אל אלוהו. נימוקי ההורים רק הרחיקו אותי מהם וקירבו אותי אל המשפחה של חברתי הדתייה. הייתי יותר אצלם מאשר אצל ההורים. הם אהבו אותי והתייחסו אלי בדיוק כפי שהתייחסו לבת שלהם.
לאט לאט התחלתי לשמור מצוות ונהניתי מכך מאוד. זרקתי את כל הבגדים שהיו לי וקניתי ליבוש צנוע מבני ברק. הפסקתי ללבוש מכנסיים ולבשתי רק שמלות ארוכות, התחלתי ללכת באופן קבוע לבית הכנסת. הגעתי לשלב בו לא יכולתי לנגוע באוכל שמוגש בבית שלי. דחיתי אותו ואמרתי" זה טרף, כל עוד לא תתחילו לשמור על כשרות בבית הזה אני לא נוגעת באוכל שלכם" היו לנו הרבה וויכוחים בבית..נאמרו דברים קשים משני הצדדים עד שבאחד הימים החלטתי לעשות סוף לכל העניין הזה. וכך פעלתי:

אימא עוזבת את בית אביה
באחד הימים אספתי את מיעט הדברים שהיו לי, שמתי בתיק קטן ועזבתי את הבית. לא לפני שהשארתי מכתב:
"להורים היקרים שלי
אני מצטערת שאני חייבת לעזוב את הבית. איני יכולה לחיות בבית שלא שומרים בו על כששרות ושלא מקיימים בו את מצוות הדת היהודית. אני אוהבת אתכם אבל לא אוכל לחיות עמכם כל עוד לא תחזרו בתשובה מליאה.
אל תנסו ליצור עמי קשר כלשהו כיוון שלא אענה ולא אחזור בי.
להתראות כשתחזרו בתשובה
על החתום
אסתר.
עברתי לגור בבית החברה, הכניסו מיטה לחדר של החברה וכך היינו שתינו באותו חדר. מיום ליום נעשיתי יותר אדוקה, התעמקתי בלימוד הדת, קראתי את כל מילה בתנ"ך והקפדתי על קיום כל המצוות. הייתי הרבה יותר חרדית מחברתי וממשפחתה ונהניתי מכך הנאה רבה. ההורים ניסו לפייס אותי, ניסו לייצור קשר עמי אך אני התחמקתי מהם…הקשר עמם נותק סופית.
באחד הימים פנתה אלי האימא של החברה ואמרה לי: "תראי רבקה, את היום בחורה יפה, צנועה ושומרת על קיום כל המצווות. את חייבת להינשא ולהקים בית כשר בישראל. יש לי עבורך בן ישיבה, בחור חמד, למדן גדול והוא רוצה להקים עמך בית יהודי". לא עניתי והיא הוסיפה: "ביום שבת, כשנלך לבית הכנסת, אראה לך אותו מרחוק,ואם הוא ימצה חן בעינייך אני יכולה לגמור את השידוך". בשבת הגעתי עם האימה של חברתי לבית הכנסת והיא הראתה לי את הבחור מרחוק. הבטתי אליו מעזרת הנשים של בית הכנסת. בחור חמד, צעיר מאוד, עדיין לא צמח לו זקן של ממש. הייתי מוכנה לשידוך.
כעבור חדש ימים נישאתי לו ועברנו לגור בירושלים. לא הודעתי להורים שלי. ידעתי שהם מחפשים אותי כל הזמן אבל אני התחמקתי מהם. בירושלים הייתי מאוד חרדית. כעבור שנה מהנישואין אביך, בעלי, חלה והתלונן מכאבי בטן. היו אשפוזים,הקרנות וטפולים מכאבים. הוא לא החזיק מעמד ומת כשאת עדיין לא מלאה לך שנה.

החיים כאלמנה ואם חד הורית
לאחר מות אביך נשארנו רק אני ואת, בודדות בעולם האכזר. הייתי חייבת למצוא פרנסה. דאגתי לאמצעי הקיום שלי ושלך. למרות שידעתי כי ההורים חיים ברווחה והם מחפשים אחריי כדי לעזור לי, לא פניתי אליהם, כל פעם שהם כמעט מצאו אותי הייתי מתחמקת עד שהם מאבדים את הקשר עמי. עברתי לגור יחד עמך בחדרון קטן ואפל בשכונת מאה שערים. התחלתי לעבוד כתופרת וכמתקנת בגדים ועבדתי על מכונת תפירה ישנה שההורים של חברתי נידבו לי. פרנסה היתה, ולאט לאט היו לי עוד ועוד אנשים שבאו לתקן בגדים ואף לתפור שמלות. כל היום עבדתי על המכונה ובלילות למדתי בהתכתבות גזרה ועיצוב בגדים. קיבלתי תעודות של מומחית בתחום. הביקושים לעבודותיי גדלו וטפחו מיום ליום. העסקתי תופרות רבות ואני הסתפקתי בגזרה ובעיצוב. הפרנסה היתה בשפע. עזבתי את החדרון במאה שערים ועברתי לגור ביית שלנו. הבית הגדול של היום" אימא שתקה לרגע, הביטה בפניי, הדמעות עדיין ירדו על פניה ואמרה: "זה כל הסיפור. תשפטי את אם הייתי צריכה לנהוג אחרת".
הקשבתי קשב רב לסיפורה של אימא.
ניסיתי לראות איזו חרטה על הניתוק שגזרה על כל המשפחה ועלי. נפלה שתיקה מעיקה ושתינו לא הוספנו מילה. כל אחת ומחשבותיה. לא הבטנו אחת בפני השנייה. בתוכי התחוללה סערה שהרעידה את כל גופי ועצרה את נשימתי. הרגשתי מרומה ונבגדת. ליבי הלם בחוזקה כאילו רצה לצאת מגופי
אימא המשיכה להזיל דמעות ואני התפרצתי אליה בחמת זעם שלא ידעתי קודם לכן , לא ידעתי שאני מסוגלת להיות כזו חוצפנית כלפי אימא. אמרתי:
הדמעות שלך לא עושות עלי רושם
את רימית אותי במשך כל השנים
ניתרת אותי ממשפחתי ומסבא וסבתא
ניתקת אותי מכל העולם
עשית אותי עבד לשיגעונותיך
כפית עלי ניתוק ובידידות
נתת לי להבין שבעולם אין דבר מלבד תפילה וחיי צניעות
לא נתת לי לבחור את דרכי בחיים
כפית עלי את דעתך…ואוי לאותה כפיה
אינך יותר ראויה להיות אמי
אני אעשה לך מה שאת עשית להורים שלך
אני אתנתק ממך כפי שאת התנתקת ממשפחתך
אני אייסר אותך כפי שייסרת את הוריך
אני אחזור אליך רק אם תחזרי בשאלה
רק אם תחזרי למשפחה ותבקשי סליחה
עד אז איני מכירה בך כאימי.
אימא המשיכה להתייפח, ביקשה סליחה ואמרה שעשתה את הכל רק בשבילי ושכל חייה היו מוקדשות רק לי, ושגידלה אותי לבחורה יפה, תמירה ומחונכת כיאה לבת ישראל כשרה: ,אל תעזבי אותי!!, התחננה.
ימי השבעה הסתיימו, אני הבראתי ממחלתי ואימא רצתה לחזר הביתה לירושלים ולהמשיך את החיים כפי שהיו לפני שבוע. אני התנגדתי ואמרתי:
אני לא חוזרת עמך…אני לא חוזרת לחיים שבחרת בשבילי…. אני נשארת כאן בין בני משפחתי שמהם ניתקת אותי…. אני לו חוזת לבית הכנסת, לתפילות ולקריאה בתהלים …..מהיום אחיה את חיי בדרך שאני אבחר. אחזור אליך רק אם תחזרי בשאלה .אימא היתה נסערת, נרגזת ועצבנית כפי שלא ראיתי אותה כך אף פעם…..היא סתרה לי על שתי לחיי ואמרה: ,חוצפנית וכפוית טובה, עוד תתחנני לחזור אלי,תתחנני ואני לא אקבלך, את לא הבת שלי, אני לא רוצה לראותך…אקבל אותך רק אם תחזרי בך משיגעונותיך". היא הזמינה מונית וחזרה לבדה לירושלים.
אני נשארתי בחיק המשפחה
רציתי לנסות חיים אחרים
רציתי לנקום באימא שכלאה אותי במשך כל חיי
רציתי לעשות לה מה שהיא עצמה עשתה להוריה
אבל בכל זאת היא אימי ואני אוהבת אותה
אני מתגעגעת אליה והיא נורה חסרה לי
אז אני חיה בשני עולמות
עולם אחד, זר לי שקסם לי לנסות
ועולם ממנו ניתקתי את עצמי
אני חיה בניגודים: האהבה לאימי והרצון להכאיב לה
ובין הניגודים האלה אני מתייסרת.

עד כאן הסיפור כפי שסופר על ידי רבקה ואימה אסתר.
כעת המשך הסיפור כפי שסופר על ידי קרוב משפחה:
אסתר, אימה של רבקה חזרה לירושלים. המשיכה את חייה כפי שהיו: הקפידה להתפלל, לתת נדבות, לקרוא תהלים, להמשיך בחיים צנועים. היא עבדה הרבה פחות כיוון שלא היה לה עבור מי לעבוד. אסתר רגילה לחיים נוקשים והיא חרדית ללא תקנה. כפי שניתקה את כל קשריה עם משפחתה בעבר, כך ניתקה את קשריה עם הבת שלה, עם רבקה שאהבה.
לא התקשרה לשאול מה שלומה
לא רצתה לשמוע מה קרה עם רבקה
היא חשבה עליה כעל מתה ואף ישבה עליה שבעה
בעולם החרדי שלה, מי שחזר בשאלה נחשב כמת
מי שחזר בשאלה נחשב כטמא ויותר גרוע מגוי.
ולכן רבקה עבורה היא כזו ואינה ראויה לבוא בקהל ישראל
אדיקותה והתחרדותה גברו על רגש באמהות.
בעבור השנים הקשר שלה עם רבקה נפסק לגמרי.
אך בלילות שכבה והתייסרה במיטתה
חלמה על רבקה
בכתה, התייפחה ורצתה את רבקה
רבקה הבת החמודה שלה
רבקה שהקדשה לה את כל חייה
מה רבקה עושה?. מה היא מרגישה?
התפללה שרבקה תחזור בתשובה ותחזור אליה
רק אם תחזור בתשובה אסתר תקבל אותה.
מה עשתה רבקה?
רבקה התחילה בחיים חדשים, היא גרה בבית סבא וכל המשפחה אהבה ופינקה אותה. הסתגלה לחיים החדשים במהירות. נרשמה לקורסים שונים להרחבת הידע שהיה חסר לה. שינתה את תסרוקתה, קנתה מלתחה שלמה והתלבשה במיטב הבגדים האופנתיים.
השלימה את הלימודים התיכוניים. התגייסה לשירות הצבאי, ואף הגיעה לדרגת קצונה. רכשה חברים וחברות חדשים, השתתפה במסיבות ריקודים ובאירועים השונים. זנחה לגמרי את אורח החיים הדתי.
וכך עברו השנים על רבקה.
רבקה לא שכחה את אימא. היא חיפשה כל דרך כדי לפייס אותה. לא פעם, נסעה לירושלים וניגשה לבית של אימה, אך אסתר ברחה ולא רצתה לראותה.
ככל שאסתר דחתה את רבקה ככל שרבקה התגעגעה לאימה. אבל אסתר אמרה שלא תקבל אותה אלא אם תחזור בתשובה ורבקה לא יכולה לחזור בתשובה כי החיים החדשים קסמו לה מאוד.
רבקה מצאה בחור צעיר ממשפחה עשירה וידועה. הוא עורך דין מצליח. האהבה בערה ביניהם והחליטו להתחתן. רבקה שלחה מכתב לאסתר והודיעה לה על הנישואין.
היא לא הגיבה.
לא ענתה גם להזמנת הנישואין
כעבור שנה נולד לרבקה הילד הראשון
ושוב אסתר לא נענתה להזמנה של הברית
רבקה ילדה 6 ילדים וכל פעם שנולד ילד אסתר הוזמנה אך היא לא הגיבה.
כאשר הבן הבכור של רבקה הגיע למצוות, רבקה אזרה עוז בנפשה ונסעה לירושלים בהחלטה נחושה לראות את אסתר ולהתחנן אליה שתגיע למסיבת בר המצווה ולטקס שייערך בכותל. היא הגיעה לבית אימה. ראתה שהבית הומה מאנשים, חלקם מיררו בבכי מר, כשרבקה שאלה : "מה קרה?" ענו לה: "אסתר המסכנה, הולכת למות והיא רוצה לראות את הבת ואת הנכדים הנמצאים בתל אביב. רבקה נדהמה, אבל היא ידעה כי עליה לפעול במהירות כדי לקיים את המצווה ולתת לאסתר לראות אותה ואת הנכדים. היא מיהרה להתקשר לבעלה ולהסביר לו את המצב ולעתור בו: "אתר את כל הילדים ותגיעו הנה מהר. אני לא רוצה שאימא תמות ולא תראה את הנכדים".
הבעל הגיע עם כל הילדים.
היא, בעלה והילדים נכנסו לחדר של אסתר.
אסתר שכבה במיטה,
הפנים היו חיוורים בדיוק כמו שהפנים של סבא היו.
אסתר הביטה עמוקות ברבקה ואמרה:
"תתקרבי אלי רבקלה שלי,
אני רוצה לראות אותך,
אני רוצה לנשום אותך,
אני רוצה להריח אותך
אני רוצה לבקש סליחה ממך וממשפחתך
אני רוצה לראותם לפני שאני אמות"
רבקה ענתה כשהדמעות יורדות על פניה כמו גשם:
"כולם כאן,
כולם באו לראותך,
כולם אוהבים אותך" .
כל הילדים נעמדו בתור ליד המיטה של אסתר. אחד אחד ניגשו אליה, נשקו לה על המצח ועל הידיים, היא מיששה פניהם, ושאלה כל אחד לשמו וביקשה שיתקרב אליה, הילד התקרב אליה, על ילד בתורו, נגש אליה, ניגב את דמעותיה ,היא החזיקה את ראש הילד בידיה, נשקה לו על המצח מספר נשיקות וברכה אותו . כך היה עם כל ילד וגם עם בעלה של רבקה.
לאחר מכן, רבקה ישבה קרובה לפנים של אימה, ופתאום אסתר אמרה, כשהיא ממררת בבכי:
אני מאושרת, כי ראיתי את 6 הנכדים שלי שלא הכרתי
6 נכדים שגזלתי מהם את העונג לקרוא לי סבתא
כמה חבל שגרמתי את העוול הנורה הזה לכל אלה שאני אוהבת
קודם לאבא לאימה ולמשפחה הנפלאה שלי
לרבקה שכפיתי עליה חיים נוקשים בלי לשאול לדעתה
לנכדים הנפלאים שרבקה ילדה
היא עצמה את עיניה לעד, הפסיקה לנשום, היא נפטרה כשחיוך על שפתיה
אסתר מתה
האם כך זה היה כדאי?
האם אסתר לא טעתה בעזבה את ההורים ואת המשפחה שלה.
האם היא לא טעתה שגזרה על עצמה ועל הסובבים אותה את הנתק הנורה.
האם האלוהים רצה בכך.
האם הדת רוצה בכך?
אף אחד לא רצה בכך
האשם הוא בנוקשות של הדת
האשם הוא באנשים שאינם מאמינים שהאלוהים ברה את האנשים, את כל האנשים בצלמו.
וכשכל האנשים שווים בפני האלוהים.
(נמרדי 10.2007)

החרדית ואימה—גרסה שנייה
אני רבקה, בחורה חרדית בת 15. לומדת בסמינר למורות השייך לישיבת פונוביץ. אבי נפטר כשהייתי תינוקת כך שלא הכרתי אותו ומסיבה זו גם אין לי אחים ואחיות. אימי, אלמנה צעירה, היום היא בת 33 שנים גידלה אותי לבדה כאם חד הורית והתפרנסנו מעבודתה כתופרת מומחית שעבדה בביתה.
אימי הקפידה על חינוכי, חינוך חרדי נוקשה ואינו מתפשר.
הקפידה שאתפלל את שלושת התפילות היומיות.
דאגה שספר תהילים לא ימוש מידי
הכריחה אותי לקרוא בו בכל רגע פנוי.
הקפידה שאחזור כל יום ישר הביתה לאחר גמר הלימודים בסמינר.
לא הרשתה לי להתחבר עם בנות: "הן יקלקלו אותך" נהגה להתריע.
כל זה נמשך מאז שאני זוכרת את עצמי. לא היה לי כלום בחיים מלבד הבית, הסמינר, התפילות והקריאה בתהלים. אסור היה לי להביט בפני האנשים ברחוב, מה כל שכן בפני הבחורים. אימא שמרה אותי כפי ששומרים יהלום העטוף בצמר גפן. בעשותה כן היתה משוכנעת שהיא עושה את מה שטוב לי. נהגה לאומר לי: "את בחורה יפה מאוד, כמעט אישה, אני מצפה לבן-ישיבה מלומד ומסודר, ממשפחה חרדית אדוקה שיבוא ויבקש את ידך. עד אז את חייבת להמשיך ולהיות בחורה צנועה וכשרה כיאה לבת ישראל.
אימי עצמה אישה יפה מאוד: דקת גזרה, עיניה ירוקות גדולות ומבריקות שאדם יכול להביט בהם שעות ולא יהיה לו די. לאימא יש אף קטן וסולידי,שפתיים מליאות ואדומות הדומה לפרי בשל הצועק: "בואו לקטוף אותי מהר לפני שאבול". העור של אימא לבן כשלג, חלק וללא אף קמט. כל כך נעים היה להביט בה וליהנות. היתה בעיניי ובעיני כל הסובבים אותה, כלילת היופי והעדינות, כל אבר בגופה צעק: "אני אישה יפה ונחשקת".
הרבה חתנים התדפקו על דלתה של אימא וביקשו את ידה אך היא סירבה בתוקף באמרה: "אני לא אהיה עם גבר לאחר בעלי ומצווה עלי לגדל את ילדתי ולהקדיש את כל חיי למענה.
ההופעה של אימא היתה מרשימה: תמיד לבשה שמלות ארוכות שהגיעו על לקרסוליים, שרוולים ארוכים ובצבעים קהים כמו שחור, חום קהה, ואפור קהה. על ראשה של אימא היתה מטפחת שכיסתה את כל השערות הבלונדיניות שדמו לצבע הזהב. השערות של אימא היו מטופחות ואורכם הגיעו עד למותניים. חבל שרק אני והיא יכולנו לראות את השערות שלה.
כל מי שהכיר אותה רחש לה כבוד רב , העריך את מסירותה לבת שלה, את אדיקותה, את אורח החיים הצנוע, את נדיבותה ואת תרומותיה לעניים, לבתי כנסת ולישיבות. כולם ראו בה ככלילת הצניעות והאדיקות.
כאמור, אימה היתה תופרת מומחית ותפרה שמלות לכל המי ומי בעולם החרדי בישראל ובעולם. שמלות הכלה שעיצבה נמכרו בכל חניות היוקרה בעולם. בעצם, אימא לא עסקה בתפירה עצמה. היא עסקה בגזרה ובעיצוב של הבגד, את התפירה נתנה לתופרות שתפרו לפי תכנונה. מעבודתה זו של אימא חיינו ברווחה, גרנו בבית פרטי מרווח ומרוהט בריהוט יקר אבל צנוע. אימה תרמה באופן קבוע 20 אחוז מהכנסותיה לעניים וזאת בנוסף לתרומות הרבות לבתי כנסת ולישיבות.
מנהג קבוע היה לאימא: כל יום שני וחמישי היתה נעדרת. אמרה שביומיים האלה היא נמצאת בנסיעות עסקים. אסור היה לדעת אילו עסקים ולאין היא נוסעת. שני ימים אלה היו אך ורק שלה. אני לא הטלתי ספק כלשהו באימא שלי. לא שאלתי ולא חקרתי. במשך כל השנים לא החסירה אף יום מימים אלה. עד שבאחד הימים היה צריך להיות טקס בסמינר בו יעניקו לי תעודת הצטיינות עבור העזרה שאני מגישה לקשישים ולמרותקים. לטקס הוזמנו גם ההרים. ואני קווית שאימא תשתתף בטקס. בערב אחד ישבנו בסלון ועסקנו בקריאת תהילים. פניתי לאימה בתחינה: "בבקשה אימא, אני מבקשת שתבואי לטקס. כל ההורים יבואו ואני כלת הטקס שיועד בשבילי . כל ההרים יהיו וזה לא נאה שאת תעדרי" אימא ענתה בהחלטיות : "הרי את יודעת שיום הטקס הוא יום חמישי שאני לא נמצאת כאן. לצערי לא אוכל לבוא. וזה סופי ואני לא רוצה לשמוע שנית. העניין סגור". התקוממתי ואמרתי: "אני לא יודעת מדוע העסקים שלך חשובים יותר מהכבוד של הענקת תעודת הצטיינות לבת שלך את אומרת שאת חיה רק בשבילה! אז תוכיחי לי זאת ותבואי לטקס !" אימה ענתה: "אל תהיה חוצפנית. כך לא מדברים עם אימא". וכך קיבלתי את הדברים ולא שאלתי שנית ולא חקרתי. אימא המשיכה בהיעדרות בימי שני וחמישי. קיבלתי זאת כעובדה מוגמרת. עד שיום אחד נהפך עולמי וחיי השתנו מקצה לקצה כפי שאני אספר:

לאין הולכת אימי בימי שני וחמישי?
נעמי, אחת החברות המעטות שאימא הרשתה לי להתחבר איתם ושאימא הכירה אותה פנתה אלי באחד הימים ושאלה: "האם יש לאימא שלך אחות בנהרייה?" עניתי: "מה פתאום אחות של אימא בנהרייה? לאימא אין אחים ואין אחיות, אין לנו בכלל קרובי משפחה ". נעמי נראתה מופתעת: "איך זה יכול להיות? ראיתי אישה הדומה כשתי טיפות מים לאימא שלך, אם לא הייתי יודעת כי אימא שלך חרדית, הייתי אומרת שזאת האימא שלך". דבריה של נעמי נפלו עלי בהפתעה ועניתי: "את בטח טועה, יש הרבה אנשים דומים, את טועה". נעמי התעקשה: "אני לא טועה, האישה הזו ישבה בבית קפה בנהרייה עם בחור צעיר, הרבה יותר צעיר ממנה, היה נחמד ושרירי. הם ישבו יחד וצחקו כל הזמן". זה היה יותר מדי בשבילי ושאלתי: "מתי זה היה?". ביום שני שעבר" ענתה. "ומה יש לך לעשות בנהרייה?" שאלתי : "שם גרה הדודה שלי ואני מתארחת אצלה הרבה פעמים. בעוד שבויים אני נוסעת ושוהה אצלה 10 ימים" ענתה לי. הספק התחיל לכרסם בליבי, אולי נעמי צודקת? אולי יש לי דודה בנהרייה? אולי באמת זו היתה אימא? הרי שזה היה ביום שני, היום בו אימא נעדרת!! האם אימא מסתירה ממני דברים? האם היא מנהלת מערכת יחסים זולה עם בחור צעיר ממנה? לא ידעתי אך החלטתי לפעול במרץ רב ובזהירות כדי לגלות את האמת. ופעלתי כך:
הצעד הראשון:
ניהלתי את השיחה הבאה עם נעמי:
אני : מתי את נוסעת לנהרייה?
נעמי : בעוד שבועיים אני נוסעת ל 10 ימים כפי שאמרתי לך קודם
אני : האם את יודעת לשמור סוד?
נעמי : את יודעת שאני יכולה לשמור סוד..סמכי עלי
אני : את מוכנה לעשות לי טובה?
נעמי : יש לך ספק בכך? בטח שאני יכולה לעזור לך..רק תבקשי
אני : שמעי טוב!!! כשתהיה בנהרייה, אבקש שבימי שני וחמישי תעקבי אחר
האישה שאת חושבת שהיא אחותה של אימא. קחי עמך מצלמה, צלמי
אותה עם הבחור, צלמי אותה לבד. מכל הצדדים ובכל המצבים
תבטיחי לי לעשות זאת.
נעמ : סמכי עלי. מה עוד את רוצה שאעשה?
אני : אני רוצה שתעקבי אחריה, ותמסרי לי: מתי היא מגיעה לנהרייה?
באיזה סוג רכב, מה היא מגיעה, עם מי היא נפגשת? מתי היא עוזבת?
ובאיזה כלי רכב? האם היא עוזבת לבדה או עם מישהו?
נעמי : מה !! את חושדת באימא שלך
אני : את רואה שאינך יודעת לשמור סוד? אם לא תשמרי סוד אל תעזרי לי
נעמי : סמכי עלי…אני אנהל את המעקב בצורה הסודית ביותר ואביא לך
תוצאות שאת עצמך תתפלאי כמה עקבית אני
אני : בהצלחה ותודה מראש.
לאחר מכן החלטתי להמתין עד ליום חמישי ולעקוב אחרי אימא. ביום חמישי התעוררתי מוקדם מאוד ונשארתי שכובה במיטה ועוקבת אחרי מעשיה של אימא. היא נכנסה לחדר המקלחת ושהתה שם כחצי שעה. שאלתי את עצמי: "מה היא מתעכבת כל כך הרבה זמן במקלחת? מה היא עושה?" לאחר שיצאה מהמקלחת היא נכנסה לחדרה, סגרה את הדלת וכעבור כחצי שעה נוספת היא יצאה מחדר השינה, מלובשת בבגדים הצנועים שלך ובידה תיק גדול. נכנסה לחדרי והעירה אותי "בוקר טוב רבקה, אני נוסעת, הלילה אחזור מאוד מאוחר, לאחר שתחזרי מהסמינר,שבי לאכול, לכי לנוח ואחר כך סדרי את הבית ושבי לעיין בתהלים בלילה אל תחכי לי, לכי לישון". "בסדר אימא, נסיעה טובה ועסקים מוצלחים. היא יצאה את הבית, יצאתי אחריה ועקבתי אחר צעדיה. היא ניגשה לתחנת המוניות הקרובה, עלתה על מונית ונסעה. נגשתי לסדרן שהכיר אותי ושאלתי לאין נסעה אימא? הוא ענה לי: "היא נסעה לנהרייה כמו בכל יום שני וחמישי". התשובה הזו הכתה אותי כרעם, כל עולמי חשך עלי. אימא שלי מסתירה ממני דברים. אני חייבת לגלות את האמת.
חזרתי הביתה, נכנסתי לחדר השינה של אימא, הפכתי את הכל במטרה למצוא דבר מה שיוכיח לי מה היא מסתירה. הזזתי את המיטה, הפכתי את המזרון, חיטטתי במגירות ובשידות, פתחתי את הארון הגדול, רוקנתי את כל התוכן ובדקתי דבר דבר, בגד בגד , תכשיט תכשיט, היו הרבה מסמכים, מכתבים, תמונות. קראתי הכל, כל מילה, כל אות. לא מצאתי כלום החזרתי כל דבר למקומו ואז גליתי במדף התחתון של הארון, מוחבאת ארונית. בקושי רב הצלחתי להוציא את הארונית. ניסיתי לפתוח אותה אך לא יכולתי כיוון שהיתה נעולה. החזרתי אותה למקומה והתחלתי לחפש את המפתח בכל פינה בבית אך לא מצאתי. שכבתי במיטה שלי, הייתי נסערת ותשושה. לא יכולתי לישון, כל הזמן המחשבות התרוצצו במוחי. תכננתי את צעדיי הבאים: חשוב מכל הוא למצוא את המפתח של הארונית, לפתוח אותה ולבדוק את תוכנה.
הצעד השני
המתנתי לאימא שתחזור. בשעה 23.30 שמעתי קול של עצירת מכונית מול הבית. הבטתי מהחלון וראיתי את אימא יוצאת מהמונית עם התיק הגדול ביד ונכנסת הביתה. מיהרתי למיטה והעמדתי פני ישנה. אימא נכנסה לחדרי, כיסתה אותי בשמיכה, נשקה לי על מצחי ויצאה. השארתי את הדלת של חדרי חצי פתוח ועקבתי אחרי צעדיה של אימא. היא נכנסה לחדר הרחצה, שהתה שם כרבע שעה "מה יהא עושה כל כך הרבה זמן? בטח מורידה את האיפור מפניה" חשבתי לעצמי. לאחר מכן היא הוציאה את הארונית מהמדף התחתון של הארון, חיטטה בתיק היד שלה, הוציאה מפתח, פתחה את הארונית והכניסה לתוכה את תיק היד שהיה עמה. הכניסה אותו לארונית בלי לפתוח אותו. אחר כך הורידה את בגדיה , לבשה את כותנת הלילה והלכה לישון.
למחרת הלכתי לסמינר כרגיל אך חזרתי הביתה כעבור שעתיים. "מה קרה? למה חזרת?" אימא שאלה . העמדתי פני חולה ואמרתי: "אני מרגישה לא טוב, כל הגוף כואב לי, אני חושבת שיש לי חום". אימה מהרה למדוד לי חום "אין לך חום, זו בטחה עייפות, זה קורה, אתן לך כדור שירגיע אותך עם כוס תה חם"." תודה אימא " אמרתי. אימה נכנסה למטבח להכין לי כוס תה ואני קפצתי וחיטטתי בתיק היד שלה, מצאתי את המפתח. לקחתי אותו, שמתי בכיס שלי וחזרתי לשבת ליד השולחן בסלון. אימא הביאה לי את התה ואת הכדור הרגשתי יותר טוב. כעת אני חייבת לשכפל את המפתח ולהחזירו לתיק של אימא. התפללתי שלא תרגיש בחסרונו של המפתח. אחר הצהרים קמתי ואמרתי: "אני מרגישה יותר טוב, אלך לנעמי כדי לקבל ממנה שיעורים. אימא לא חשדה. מיהרתי למשפל מפתחות, שכפלתי את המפתח וחזרתי הביתה. חיכיתי לרגע בו אוכל להחזיר את המפתח המקורי לתיק של אימא. כשאימא נכנסה לנוחיות, מיהרתי והחזרתי את המפתח לתיק היד שלה. כעת נרגעתי…יש לי מפתח לתעלומה….אני אגלה את האמת…חיכיתי ליום חמישי הקרוב. ביום חמישי הדברים התנהלו כמו בכל יום שני וחמישי, לאחר כל הסידורים, אימא מודיעה לי שהלילה תאחר, יוצאת מהבית, עולה על המונית לנהרייה. חיכיתי חצי שעה ואז נכנסתי לחדר השינה של אימא, הוצאתי את הארונית בידיים רועדת..ליבי הלם בחוזקה, נשמתי פרחה…אני גנבת? אני מרגלת אחרי אימי? אני לא מאמינה לה? אוי לבושה. כיצד אני יכולה לעולל זאת לאימא האוהבת שלי. אז הכנסתי את המפתח למעול, פתחתי את הארונית וחשכו עיניי:
מה היה בארונית?
פתחתי את הארונית וחשכו עיניי !! פיזרתי את כל התוכן על הרצפה ובדקתי פרט פרט. היה אוצר בלום בתוך הארונית:
בקבוקי בשמים, מכל המינים ומכל הצבעים והריחות כלי איפור רבים ושונים. ליבוש תחתון סקסי, בכל הצבעים. כותנות לילה שקופות וצבעוניות. שמלות חשופות. מכנסיים קצרים. ו הגרוע מכל !!!.
.אמצעי מניעה !!!!
נדהמתי…לא יכולתי להאמין שאימא מסוגלת לעשות דברים כאלה. כיצד עשתה כך? כיצד יכלה לחיות בשקר כל השנים? אך ניסיתי לשלוט בעצמי "אני חייבת לגלות את כל האמת לפני שאחליט כיצד להגיב. אני חייבת להיות רגועה ולהראות שכלום לא קרה,,,להתנהג כרגיל ושאימא לא תחשוד. החזרתי את הכל למקום. הכנסתי את הארונית למדף התחתון של הארון, בלעתי כדור ארגעה והמתנתי לאימא. המונית החזירה אותה בשעה 23.30 נכנסה הביתה כרגיל, נכנסה לחדרי, כיסתה אותי בשמיכה , נשקה לי על המצח ויצאה מחדרי. למחרת קמתי כרגיל והלכתי לסמינר. חיכיתי שנעמי תביא לי את התמונות ואת ממצאי חקירתה. כעבור מספר ימים, נעמי התקשרה ואמרה: "חזרתי, יש לי הרבה תמונות, צילמתי גם סרט. אני חוששת שיכאב לך לשמוע את מה שיש לי לאומר לך..אני מצטערת.."עניתי: " אני כבר יודעת כמעט הכל,
להתראות ביום חמישי הקרוב". ביום חמישי, לאחר שאימא נסעה, נעמי הגיעה אלי והראתה לי את התמונות…חשכו עיניי ראיתי את אימא, האישה החרדית האדוקה היא לבשה שמלה אדומה דקיקה עם מחשוף עמוק שגילה את כל שדיה ישבה עם בחור צעיר ממנה. היו מחובקים, מתנשקים וצוחקים. נעמי אמרה: "יש לי גם סרט שצילמתי ובו רואים את אימך רוקדת עם הבחור הצעיר ומתמזמזת איתו." אחר כך היא סיפרה לי: בימי שני וחמישי, אימך הגיעה עם המונית לבית מלון ונפגשה עם הבחור, שנשק לה על שפתיה נשיקה ארוכה ועלו לאחד החדרים כשהם מחובקים כמו זוג יונים. המתנתי בלובי והם ירדו מחובקים וצוחקים. נכנסו לחדר הריקודים בבית המלון, צילמתי אותם רוקדים,
לאחר מכן הם פנו לבית הקפה כרגיל ובשעה 10.00 בלילה עלתה לבדה על מונית לא לפני שנפרדה מבחור בצעיר לחיבוק הדוק ובנשיקה ארוכה ארוכה כיאה בזוג מאוהבים." אמרתי לנעמי" תודה רבה, את עזרתי לי מאוד ואני לא אשכח לך זאת לעולם". היא שוב התנצלה שגרמה לי מפח נפש בגילוי האמת על האימא שלה. תכננתי את השלב של הנקמה.
הנקחה
ביום שני אימא נסעה כרגיל. גנבתי את כרטיס האשראי של אימא ומיהרתי לקנות: משקאות חריפים. מכשיר טליוווזיה. מכשיר ווידיו וחזרתי הביתה.
פזרתי את התוכן של הארונית בסלון ובכניסה לבית, את התמונות תליתי על הקירות ופיזרתי על הרצפה ועל הספות. את המשקאות החריפים פיזרתי על השולחן.
חיכיתי לאימי
חיכיתי לנקמה
הנקמה מאימא שרימתה אותי במשך כל חיי
הנקמה מאימא שכפתה עלי חיים חרדיים נוקשים ובלתי מתפשרים
הנקמה מאימא שניהלה חיים כפולים
הנקמה מאימא שקרנית, מזויפת ומופקרת
כן!!אימה מופקרת
בשעה 23-30 אימא הגיעה הביתה
הפעלתי את הווידיו עם הסרט בו ראו את אימא רוקדת עם הבחור
הגבהתי את קול המוסיקה
אימא נכנסה הביתה
נדהמה ומיד נפלה ארצה מחוסרת הכרה. לא הספיקה להוציא הגה מהפה שלה
ניסיתי להעיר אותה ללא הצלחה. הזמנתי אמבולנס שלקח אותה לבית חולים שם אמרו: "יש לה אירוע מוחי שישאיר אותה משותקת בחצי גוף, גם הדיבור נפגע והיא לא תוכל לדבר לעולם. היא תשמע, תבין כל דבר אבל לא תוכל לדבר. אימא שכבה כחצי שנה בבית חולים. אחר כך הוחזרה הביתה. פניתי לה חדר מרווח בקומת הכניסה, הזמנתי לה אחות ומטפלת ל 24 שעות ביממה. אבל אני עצמי לא נגשתי לטפל בה. יצר הנקמה עדיין היה טמון המון עמוק בתוכי. הייתי האפוטרופוס של אימא. מכרתי את הבית בירושלים ועברתי לבית בתל אביב, זרקתי את כל הבגדים החרדיים שהיו לי וקניתי מלתחה שלמה של ביגוד מודרני ואופנתי, תרמתי את כל ספרי הקודש לבית הכנסת. הפסקתי לקרוא בתהלים הפסקתי להתפלל. התחלתי לחיות חיים חילוניים לגמרי .
ערכתי מסיבות פרועות בבית, הזמנתי בחורים צעירים והתמזמזתי עמם לפני אימא וזאת כדי להכאיב לה. נהניתי הנאה רבה כשראיתיה מתייסרת. זאת היתה הנקמה המתוקה שלי.
מצב זה נמשך מספר שנים. ראיתי את אימא מתייסרת ואינה יכולה להגיב. אז ישבתי וחשבתי:
למה אני מעוללת כל זאת לאימא שלי.
אימא שגידלה אותי
אימה שאהבה אותי
אני אוהבת את אימא למרות כל מה שעשתה.
אולי היה לה נימוק להתנהגותה?
לא נתתי לה הזדמנות.
ופתאום אמרתי לעצמי: רבקה!! את חייבת לתקן את העוול שעשית לאימך. את חייבת לפצות אותה, לבקש את סליחתה. להטיב עמה ולתת לה מעט שמחה ואושר. ואז התחלתי לפעול:הפסקתי לערוך את המסיבות הפרועות
ישבתי שעות על גבי שעות ליד אימא,
טיפלתי בה, האכלתי אותה, חיבקתיה
חיפשתי בחור טוב ונישאתי לו, הטקס היה בבית מול עיניה של אימא
כעבור שנה נולד לי הבן הראשון, הנכד של אימה. את הברית ערכנו כמובן בחדר של אימא.
וכך נולדו לי 6 בנים, כולם בנים זכרים. אימא היתה מאושרת, ומליאה חיוכים
כשהבן הבכור הגיע לבר המצווה, אימא כבר היתה חולה מאוד אך לא רצתה לוותר על טקס בר המצווה שערכנו בכותל.
הזמנו אמבולנס לאימא ונסענו עמה לכותל
הושיבו אותה על כסא גלגלים והיא צפתה בטקס בהנאה רבה. בגמר הטקס חזרנו הביתה. אימא היתה מאוד חלשה וידענו שהסוף מתקרב.
אני, בעלי וששת הילדים עמדנו ליד המיטה של אימא.
כל אחד קרב אליה ננשק לה על המצח
העיניים היפות של אימה נעצמו
הלב הפסיק לפעום
הנשימה פסקה. אימא מתה
(נמרדי 10.2007)