״זה סוד… הסוד שלנו״

״די! תעזוב אותי! בבקשה!״ היא צועקת והוא איננו מפסיק.
קר לה, קר בחוץ. ולרגע אף קר לה מבפנים. הוא אמור להיות זה שמגן עליה, זה שלא נותן לאף גבר לגעת בה. זה שאוהב אותה, לא גורם לה לבכות או לצווח מכאב בקור הנוראי!
אבל… לפתע היא מבינה למה הוא עושה זאת. למה הוא מוריד בפראות את בגדיה, מותיר אותם על הריצפה ומכה אותה. ולמה הוא אינו מפסיק.
״דין, זה לא הזמן.. אני לא מוכנה״ אלו דבריה לפני כמה ימים. אבל, מי יכול לעצור אדם שיכור? מי יכולה לעצור אדם שרירי וגבוה, בעל טון דיבור רם. מי יכולה להתנגד ולהכות בחזרה אדם שהיא אוהבת?
״את לא כיבדת אותי ולא נתת לי מה שאני רוצה, אז אני אקבל זאת בדרך הקשה!״ הוא צועק וסותם את פיה, ממשיך לחבול בגופה הצנום.
״לא! בבקשה, דין!!״ היא מנסה להכניס משפט בין ידיו המכסות את פיה.
מנסה להשתחרר, מנסה לנשוך את ידו ולברוח מהמקום החשוך בין הסמטאות שאליו הביא אותה דין. אך- היא איננה מצליחה.
״תשתקי ותני לי ליהנות״ הוא נע מעליה חזק יותר. כואב לה והיא מתייפחת, מייבבת, בוכה מבפנים.
לא מאמינה שהרגע שהייתה אמורה לחוות עם הגבר של חייה, מתבזבז ברגע זה.
כואב לה כל כך, בכל מקום.
הוא ממשיך, לא מתייחס אליה, מתעלם מכאבה, מתרכז ב״הנאה שלו״.
״זהו, עכשיו תוכלי להתלבש בחזרה ולשמור על זה בסוד..״ הוא מחייך, מרפה מאחיזתו בה, מרים את בגדיה וזורק אותם עליה.
״זה הסוד שלנו״ ממשיך לומר ומגחך.
היא מנסה להסדיר את נשימתה ללא הצלחה. דמעות זולגות על לחייה הסמוקות והיא מותירה להן לזלוג.
הוא יוצא מן החשיכה, מותיר אותה לבדה בין הסמטאות. מאושר שכרגע ״הפך לגבר״. עכשיו ילך להשוויץ בפני החברים, ישפיל אותה עד הסוף, יוריד כל פיסת כבוד שאי פעם הייתה לה.
״אסור לי לספר, אסור לי.. אני אשמור זאת לעצמי, כלום לא קרה, יהיה בסדר״ היא אומרת לעצמה כאשר היא מתלבשת בחזרה. מסתכלת על המכה הכאובה שהותיר דין אחריו. על המכות הכאובות.
״סך הכל דין.. דין אנס אותי, זה הכל.. זו אשמתי, אשמתי בלבד״ היא מרימה את הנייד שדין חטף מימנה וזרק על הקרקע. מנקה את המסך מעט ופותחת הודעה שנשלחה-
״אליס, מתי את חוזרת הביתה? אבא ואני מחכים לך״..
ולאחר מכן עוד הודעה- ״אליס, הכל בסדר?״ אימה כנראה דואגת.
דמעה זולגת על מסך הפלאפון. אליס מנגבת אותה באמצעות ידיה הקרות ומשיבה הודעה- ״כן אמא, הכל בסדר, בדרך לבית :)״…