הסקרנות..

שאתה ילד, כל דבר מסקרן אותך.
שהייתי קטנה, תמיד צוטטתי לשיחות של מבוגרים, כי הם גדולים והם בטח יודעים מה המשעמות של כל דבר.
סקרן אותי איך זה להיות גבוה לראות את כולם קטנים, אז הייתי מטפסת על עצים.
סקרן אותי איך זה לעוף, אז הייתי קופצת ממבנים גבוהים.
כל דבר שסקרן אותי הייתי מוצאת לו פיתרון.
אולי אתם תצחקו, אבל שאני הייתי קטנה הייתי בטוחה שלהזיז את הידיים זה כוחות על. הייתי יושבת שעות מול המראה ומנסה להבין איך זה עובד, וכן אלו כוחות על, כוחות על שיש לכולם, למה שיהיה כוח על רק לאחד?
כמובן כשגדלתי איכזב אותי לדעת שהמדענים מצאו לזה תשובה משעממת יותר.
השנים חלפו וכבר המון זמן סיקרן אותי משהו חדש, המוות.
תמיד חשבתי איך זה למות, איך זה כבר לא לחיות, לא לחשוב.
כולם מדברים על גן עדן והגיהנום.. הנוצרים מדברים על מקום שיש בין גן העדן ובין הגיהנום.
אני לא בטוחה בקשר לדברים האלה.
אם מתים, מרגישים את זה?
אחרי שאני מתה, לאן הולכות המחשבות שלי?
מה שהכי סקרן אותי זה לא החיים אחרי המוות, זה המוות עצמו, ההרגשה.
האם זה קל?
זה כואב?
מרגישים כאילו תולשים אותך מדבק?
או שאתה מרגיש ששורפים אותך?
בעצם, הגופה מתקררת.. אז אתה מרגיש שאתה נשרף מקור?
הלב, שהוא עוצר. אתה מרגיש?
הנשימה עוצרת או שאתה עוצר אותה עד המוות, אתה יודע, כדי להרגיש בשליטה..
אם אני מתה, למי כואב יותר? לי או לאחרים?
שמתים מירייה, עד כמה זה כואב?
ואם הירי בראש, מרגישים? או שבעצם ישר מתים?
כמו שסקרן אותי המוות, ככה סיקרן אותי החיים.
למה הגעתי?
אני יחולל שינוי?
יזכרו אותי בתור משהו טוב או משהו רע?
מה המטרה של החיים שלי?
אחרי מחקר מעמיק, הבנתי שאני פה כדי לעזור, אם מישהו העניק לי חיים אז אני צריכה לעשות בהם שימוש, לעזור, לשנות, ללמד, למות.
כמו כל אחד בעולם הזה, למות.
״הסקרנות הרגה את החתול״
אני מבינה למה, הוא עמד בכביש, סקרן לדעת אם הנהג יעצור, או ימשיך.
אבל הוא לא נתקל בנהג טוב, אלה נהג רע.
או שבעצם, אולי הנהג לא ראה אותו?
למה להאשים קודם, חייבים תמיד לחשוב חשיבה צדדית. על שני הצדדים.