״אורי 101״: החיים שאני מתגעגעת אליהם!

היי ;) כספיישל לחגיגות הסיפור ה-101 שלי, החלטתי לעשות מין תקציר על החיים שלי, וזה בסגנון ״זואי 101״, אבל אחרת.
מוכנים?!
——––———————————

״היי, לולה, בואי!״
אני רואה את השיער המתולתל של לולה רץ לכיווני, ואז חיבוק גדול.
״הבאת כדור?״ אני שואלת בהתלהבות.
היא מוציאה אותו מהשקית. ״אבא קנה לי אתמול.״ היא אמרה בגאווה. לכדור היה צבעי כתום-כחול-לבן. כדור משונה לכדורשת.
״איפה אופיר?״ אני שואלת אותה והיא מצביעה לכיוון הכיתה. אני נכנסת ורואה את אופיר ושירה, שוב, מתווכחים.
״אני הקפטן היום!״ צעקה שירה.
״לא נכון! היום תורי!״ זעק אופיר בייאוש.
״רגע, רגע,״ אני ניגשת אליהם. ״אולי תהיו שניכם קפטנים? גם ככה יש שתי קבוצות.״
הם חושבים על זה רגע ומושכים בכתפיהם. ״בסדר.״
אני צוחקת ואומרת, ״תתפסו את המגרש לפני כיתות א! אני אלך לקרוא לשאר. לולה, את יכולה ללכת ל-״
״ו3?״ היא שואלת ורצה לשם.
אני נכנסת לכיתה הסמוכה אלינו, ו1. אני רואה את זיו, החברה הכי טובה שלי, פניה זורחות כשהיא רואה אותי.
״אורה!״ היא אומרת. ״כולם במגרש?״
״כן,״ אני אומרת. ״איפה יואל?״
״הנה הוא, שם.״ היא אומרת. ״אתה בא לשחק?״ היא צועקת לו.
״כן!״ הוא קורא בהתלהבות. ״יש לכם כדור?״
״ללולה יש,״ אני מסבירה. ״בוא כבר, אני מתה להתחיל!״
״אין בעיה,״ היא אומר. ״אני מגיע.״
אני מתלווה עם שניהם למגרש החול הקטל, ליד האופניים, שאנחנו בדרך כלל משחקים בו כדורשת. אין לי מושג מאיפה התחלנו לשחק בכלל. אולי בכיתה ה… וזה כבר מחזיק שנה מעמד. אבל מה שכן, בסוף השנה הזו, כיתה ו, אנחנו נתפצל לשלושה בתי ספר שונים. רוב החברים שלי באים לבית הספר שאני רשומה אליו: לולה, אופיר, עומר, יואל ועמית. יש כמה שהולכים לבתי ספר אחרים, כמו זיו, עדן, שירה ומור. ובכלל, אלה שגרים במקום אחר, במדינה אחרת, כמו ארי.
״משחקים?!״ צועק אופיר ממקומו בקצה המגרש. לולה בדיוק חזרה עם ארי, עדן ועומר. הם תופסים את מקומם לידנו.
״אני רוצה להיות קפטנית.״ מכריזה שירה מייד. ״בסדר, אז את ואופיר קפטנים. תבחרו קבוצות.״ אני מסבירה בסבלנות הולכת ופוקעת.
אנחנו מסתדרים בקבוצות שנראות לנו הוגנות: קצת חלשים וקצת חזקים לכל קבוצה. אני נבחרתי לקבוצה של אופיר, יחד עם לולה, ארי, עומר, זיו ועדן.
״אנחנו גמורים,״ אני לוחשת לאופיר. ״יואל בקבוצה של שירה.״
יואל הוא הכי טוב מבינינו, מכולם. הוא נותן מכות ממש ממש חזקות ומכוון בדיוק לאן שצריך.
״אנחנו מתחילים.״ אומר אופיר. ״אני נותן מכה.״
הוא מתמקם שוב במקומו, שליד האופניים, נותן מכה ו… יואל תופס אותה.
אנחנו ממשיכים לשחק כך עד שנשמע הצלצול לסוף ההפסקה. ושוב, המריבה הרגילה שלנו.
״ניצחנו!״ קוראת שירה בחדווה ונותנת כיף ליואל. ״תסתמי,״ מסנן אופיר מבעד לשיניו.
״מה אמרת?״
״אמרתי שתסתמי.״
״יופי אופיר, אתם אף פעם לא משחקים בצורה הוגנת! בשם כל הסופגניות!״ היא צורחת ונכנסת לכיתה.
״בשם כל הסופגניות?״ אני חוזרת אחרי דבריה. ״היא כנראה ממש רצינית. לא נורא, אופיר, תשלימו בסוף, כמו תמיד.״
״היא מטומטמת,״ הוא אומר. אני מביטה בלולה במבט של מצוקה. השניים האלה! הם לא מפסיקים לריב וזה סתם יוצר מתיחות מיותרת.
כל אחד הולך לכיתתו, אחרי כמה אמירת ״ביי״ חטופים ושליחת מבטי שנאה בקבוצה השנייה. תמיד עדיף שאופיר ושירה לא יהיו קפטנים. הם תמיד חושבים ששניהם צודקים.
״מחר– משחקים ביצים!״ הוא אומר בעצבנות. כאילו שזה ישנה משהו.

״בוקר,״ אני אומרת בעייפות בעוד אני נמרחת על השולחן שלי. אח שלי הקטן לא הפסיק לבכות– לא הצלחתי לישון כל הלילה.
״היי,״ אומר אופיר, שבניגוד אליי נשמע ערני ביותר. ״הבאתי כדור טניס.״
״אופיר,״ אני אומרת בייאוש. ״אתה לא חושב שזה לא משנה מה תשחקו, בכל מקרה אתה ושירה תמשיכו לריב ואז להשלים ואז שוב לריב??״
״באמת השלמנו אתמול,״ הוא אומר, מבולבל.
אני נוגחת את ראשי בשולחן.
״בוקר טוב!״ קוראת שירה שבדיוק נכנסה. ״אורה, בואי. משחקים ביצים.״
״אני יודעת..״ אני נאנחת.
אנחנו יוצאים לרחבת החצר שלמרבה המזל עדיין כיתות א׳ לא תפסו אותה. נמאס לנו לשחק איתם כי הם כאלה מעצבנים. אבל אסור להלשין עליהם כי הם כאלה פיצקים, והם יכולים ללכת להלשין עלינו כל רגע ואנחנו נסולק מבית הספר בלי לחשוב פעמיים.
כמו תמיד, שירה ראשונה, אני שנייה ואופיר אחרון. היא זורקת את הכדור והם מתחלפים…
״נפסלת!!״ קוראת שירה אחרי שתי שניות.
״לא נכון!״ אני מרגישה דחף עז לעמוד על שלי. ״אני תפסתי אותו!״
״ממש לא,״ אומרת שירה בהתנשאות. ״נכון אופיר?״
הוא מהנהן במרץ.
״לעזאזל עם שניכם,״ אני ממלמלת ונכנסת לכיתה.

עוד בוקר מתיש, אני, לולה, זיו, עומר וארי יושבים על הספסל ומדברים. עומר בעיקר מציק לנו, אבל זה לא חשוב עכשיו.
״אתם מדברים על בית ספר ישרי?״ אומרת שירה, שבדיוק יצאה מהכיתה. ״זה מקום לאנשים דפוקים שלא הצליחו להתקבל לשום מקום.״
״תסלחי לי?״ אני אומרת בקול נעלב. ״רק שתדעי שאני התקבלתי לבית ספר ׳עירון׳ ואת לא. ואני בכל זאת בחרתי ללכת לישרי!״
״אמרתי לכם,״ צוחקת שירה. ״מקום לאנשים דפוקים.״
״אני הולך לשם!״ אומר עומר בעצבים.
״גם אני,״ אומרת לולה בקול קטן. ״אני לא חושבת שזה בית ספר גרוע.״
״אם אני אלך לבית ספר כלשהו, זה רק ל׳גוני׳, לכיתת מופת כמובן.״
״גוני?׳ אני צוחקת. ״זה בית ספר של חננות!״
דמעות עלו בעיניה של שירה. ״רק שתדעי לך,״ קולה רעד. ״שעברתי הרבה בשביל להתקבל אליו, לעזאזל!״
לולה וזיו תקעו בי מבטים של שנאה והלכו. נשארתי רק עם ארי ועם עומר.
״אני חושב שאת צודקת,״ אומר עומר וטופח על גבי. ״באמת בית ספר של חננות.׳
״כשאני אחזור מקנדה אני הולך לשם,״ אומר ארי בהתרסה. ״אולי באמת ישרי זה בית ספר של מטומטמים?!״
והלך.

״נו, אימא, סעי, אנחנו מאחרות!״
״אל תאיצי בי, אורה,״ היא אומרת בסבלנות. ״עמית לא תברח.״
אנחנו קופצות לאוטו ונוסעות לאסוף את עמית מביתה. היום העשרים ושבע באוגוסט, והלימודים החלו.
״עמית!״ אני צורחת כשאני רואה אותה. ״את קולטת?! נוסעים! נוסעים לישרי!״
״כן,״ היא אומרת בשמחה גדולה.
אנחנו מתעכבות טיפה בפקקים אבל לא אכפת לי. היום זה ום הראשון שלי בחטיבה ואני כל כך מתרגשת. אני ממש מקווה שהמורה שלי תהיה נחמדה, כי היא נראית כמו גרסא שנייה של המחנכת שלי בג׳..
״ביי, אימא!״ אני קוראת לה. היא מחייכת ונוסעת שלים את אחי הקטן בגן שלו.
אחנו נכנסות לכיתה ורואות לא פרצופים חדשים. אני רואה את לולה על הכיסא מולי.
״אופיר לא כאן?״ אני שואלת.
״הוא בז8״ אומרת לולה. ״ראיתי אותו. עם קורל ומיה..״
״מסכן!״ אני אומרת ומתיישבת לידה. המורה נכנסת לכיתה, יחד עם עוד כמה תלמידים, ואני מסתכלת עליהם וקולטת…
למה רציתי בכלל לסיים יסודי? היה לנו כל כך כיף.
אולי היו מריבות,
אולי היו כעסים,
אבל הכי חשוב……
היו לי שם חברים אמיתיים.
ולא אכפת לי. כי אני מתגעגעת לחיים האלה, הקודמים שלי.