תשומת לב

"אוי, מאמי למה בכית? ראיתי שהעלת תמונה לאינסטוש"
"כי אבא שלי לא הרשה לי ללכת למסיבה ועכשיו אני תקועה בבית! הוא כל כך טיפש!"
"די, חיים, אל תהיי עצובה!"

כך ניסתה אלי לעודד את חברתה, ולאחר כחצי שעה שמה לב לכך שהיא העלתה גם תמונה עם יד מלאה בחתכים קטנים ודקיקים. "אני לא יכולה יותר" היא כתבה.

"נמאס לי!" כתבה ילדה אחרת, מעיר אחרת, בסטטוס בפייסבוק. כאשר חבריה פנו אליה ושאלו שוב ושוב מה קרה, ואיך הם יכולים לעזור, לא אמרה ולו דבר, אלא רק חזרה על אותו המשפט, "נמאס לי!"
כעבור מספר דקות כתבה סטטוס נוסף, "איזה דרכים לא כואבות יש להתאבד?"
כולם דאגו לה מאוד, והיא-ידעה שהיא לא הולכת לגמור עם חייה, אך מאוד רצתה לקבל את תשומת הלב.

וכך ממשיכים להם האנשים, להתעצב מכל דבר, לנסות להשיג תשומת לב, לבכות על חפץ שהלך לאיבוד או הורה שסירב לבצע בקשה כולשהי.

אבל אף אחד, אף אחד לא שם לב לילד שחוזר מוכה כל יום הבייתה. או, לילדה שבוכה בשקט בלילות, מפני שאמא שלה חולה בסרטן ונשארו לה ימים ספורים. הם שקטים, עצובים מבפנים, לא משתפים אחרים.

נראה שרק מי שבאמת צריך את תשומת הלב, לא מקבל אותה.