תרגיש בבית

"סליחה," היא הלכה לעבר הילד שישב בפינת המדרכה. "הלכת לאיבוד?"
הוא הביט בה, מבוהל מעט, מצמיד את ברכיים קרוב לחזהו ומחבק את רגליו. הוא התקפל לכדור, והשמיט את ראשו, אבל זה לא מנע ממנה להתקדם לעברו ולהתכופף לגובהו. היא קיפלה את רגליה מתחתיה, והתכופפה מעט עם ראשה כדי לנסות לראות את פניו.
הוא הרים את ראשו, וראה את חיוכה הצהבהב זוהר אליו.
בגדיו היו קרועים מעט, שיערו מבולגן ועורו כהה מרוב לכלוך, אך מדי פעם היו חלקים חסרי לכלוך, וניתן היה לראות את עורו הצח והיפהפה.
היא נגעה מעט בידו והוא נרתע.
"עזבי אותי!" הוא צעק וניסה לברוח, אך היא קמה על רגליה וחסמה את דרכו. "חכה, אני יכולה לעזור לך, בבקשה תתן לי צ'אנס!" הוא חמק ממנה, אך היא תפסה בידו.
הוא הביט בה, רועד, מסתכל על עינייה מלאות בדמעות. "בבקשה… אני חייבת…" דמעה נזלה ממנה, וגרמה לילד המפוחד להשתכנע שלא תפגע בו.
(לא כמו האחרים.)
"איך קוראים לך? בת כמה את?" הסתקרן. הוא תפס בידה, לחץ מעט, הראה שהוא משתף איתה פעולה.
"הלן. אני… אני בת…" היא ספרה משהו בעזרת אצבעותיה. "עוד 6 ימים אהיה בת 12" אמרה, ואותו חיוך צהוב התפשט על פניה כשנזכרה שיום הולדתה קרוב מתמיד.
"עכשיו תורי לשאול," הוסיפה, "מה אתה עושה פה? הלכת לאיבוד? איפה ההורים שלך?"
כמות השאלות הקשתה על הילד לענות, אבל הוא נשם עמק, ומלמל משהו לא ברור. "אני גר פה," הוא ענה לבסוף. שניהם השתתקו. שתיקה עטפה אותם לכמה דקות, ואז היא חזרה לשאול.
"איך קוראים לך? בן כמה אתה? מה אתה עושה פה?"
"פיטר, 9, וכבר עניתי על זה- אני גר פה."
"ברחוב?" הופתעה.
"כן, מה קשה כל כך להבין? אני גר ברחוב."
"בסדר, הסיבה לא חשובה כרגע," ענתה לו והחלה להוביל אותו אחריה, כשידו בידה. "תספר לי על כך אחר כך."
"לאן את לוקחת אותי?" הוא עצר לרגע, מבוהל.
"אליי," ענתה לו בחיוך הצבהבה, "תגור איתי בפינה שלי ברחוב, היא גדולה יותר. ואל תתבייש, תרגיש בבית!"