תעריך אותי

תעריך אותי, היא חושבת.
אעשה ככל הנדרש, היא אומרת.
אני סומך עלייך, הוא מחייך.

תעריך אותי, היא חושבת.
אעשה כל מה שביכולתי, היא מחזקת.
אני סומך עלייך, הוא מחייך.

תעריך אותי, היא חושבת.
זה מעבר ליכולתיי, היא מתנצלת.
אני רוצה שתצליחי, הוא מסביר.

תעריך אותי, היא חושבת.
היא אינה מדברת כשהוא מספר.
מהפחד, מהחשש, מהכישלון.
הפרויקט ניתן לאחר, הוא מחייך.

תעריך אותי! היא חושבת,
בסתר בוכה, נובלת, אינה שמחה.
דוממת כמשותקת, אינה מעיזה.
הוא אינו שואל, מבקש או דורש.
מחייך, ללא ציפייה, ללא אכזבה.

למה שתעריך אותי? היא חושבת,
מתפטרת והולכת.

מוותרת.

היא מספרת את הסוד הגדול לחברה הטובה.
״הלכת, השתגעת?״ הבסטי שואלת
״לא העריכו אותי!״
״לאף אחד לא אכפת״ החברה מספרת,
״בטח שאכפת!״
החברה מחייכת ברחמים, ״אי פעם עשית משהו בכדי שיעריכו אותך? כמו להעריך את עצמך?״

חשבתי..
רק חשבתי…