תמימות

"את מרגישה תמימה?" היא מסתכלת עלי מזיזה את ראשה אל הצד, אני רואה את זה. את ההתעניינות הכנה שלה בסיפור שלי.
אני מישירה לה מבט ועיני מתמלאות דמעות. הפה שלי מתעקל לחיוך רחב.
"תמימות הצילה אותי," אני אומרת לה "היום היא עול."
_________________________________________________
לפני שבוע חשבתי שיש לי מזל, שגם אני כמו רבים אחרים יבין את משמעות האהבה. כשהוא הלך, הוא לא הבין את המשמעות של זה מבחינתי. זה נמשך רק שבוע וחצי- אבל סמכתי עליו. הרגשתי בנוח לדבר אתו, דיברתי על דברים שאף פעם לא דיברתי איתם עם גבר, שאף פעם לא דיברתי עליהם עם אדם שבקושי הכרתי. הרגשתי שמאחורי האדם הזה עומד אדם ערכי שמכבד אנשים. לא הפריע לי שהוא לא רצה יותר, אני הרי לא רוצה אדם שלא רוצה אותי.
הרגשתי שבורה ומרומה כשהתאדה אל האוויר בבת אחת. דיבר איתי שבוע וחצי כל יום כל היום, דיברנו שעות בטלפון, נפגשנו פעמים והתנשקנו- הנשיקה הראשונה שלי. סיפרתי לו על עצמי ועל דברים אישיים שלי. בטחתי בו- אמרתי לו שזה חדש לי וקשה לי, אמרתי לו שקשה לי לסמוך על אנשים ואמרתי לעצמי שמולי עומד אדם שמקבל אותי כמו שאני אז הוא לא יעלים- הוא יכבד אותי.
כמו שאני שמחה שזה נגמר אני מפחדת ולא סומכת על עצמי. אני כועסת שלא ראיתי שהוא כולו רק דיבורים. הוא דיבר על כנות, ישירות ולהיות מי שאני- היום אני תוהה מי הוא באמת, כי הוא לא מי שהוא הציג את עצמו. אני תוהה אם הייתי יכולה לראות את זה ואיך לא ראיתי את זה. רציתי כל כך אדם שבכלל לא ידעתי מי הוא באמת. המגננות שלי ירדו לידו- זה הכעס האמתי שלי- כי לא ידעתי שזה אפשרי לפני.
עכשיו האם אני יוכל לסמוך על מישהו שוב? כנראה שלא באותה קלות..
האם כל זה שווה את זה בכלל? כל הלחץ של רוצה לא רוצה או יענה או לא?
החיים עם כמו לשוט על סירה. יש אנשים שיש להם מזל והם שטים בים רגוע כל היום. אני לא אחת מהם. אני מתנדנדת בין הידיעה שמגיעה לי אהבה לבין התהייה אם אי פעם אקבל אותה..
כמו שאני שואלת את עצמי אם אוכל לסמוך על מישהו ואם זה שווה את זה אני לא יכולה לשמוע כבר את ההמלצות של כל העולם- "כשלא תרצי זה יגיע." כשתאהבי את עצמך זה יגיע." וכל השטויות האלה.
יש רק חוק אחד, בלי להיות תמימה, יש אנשים שיש להם מזל.
אני לא מיואשת רק מקווה שאולי יום אחד גם לי יהיה מזל… ואם לא אז לפחות לפגוש בגבר שמכבד את עצמו ואותי כדי שהסיום יהיה נעים…
כי מי שמרושע שהמציא את הגוסטינג?