תמונה אחרונה

זה היה היום האחרון. אחרי שבועיים מתישים זה נגמר.
איך שירדנו מהאוטובוס ביקשנו מהם לחכות למטה כדי שנוכל להיפרד מהם כמו שצריך.
מישל כמובן ישר ברח. היה לי חבל שלא יצא לנו להיפרד ממנו, הוא היה ילד קשה אבל לכל אחד מגיע להרגיש שייך בקבוצה. כנראה שהוא לא נהנה כל כך באותו יום, הענשנו אותו והוא זלזל בנו, היה עדיף שהלך… אני מניחה…
שאר הילדים חיכו לנו בציפייה למטה, ביקשתי מחברה שתצלם אותנו, זה היה מרגש ותחושת עצב החלה לעלות לי בגרון.
חיבקתי את לאון חזק ואיחלתי לו בהצלחה בשנה הבאה בכיתה ז' ושידבר איתנו כל עוד מתחשק לו, זו הייתה הפעם הראשונה שהוא נתן לי חיבוק סוחט דמעות ומוחץ, הוא שיחרר, נפנף לנו לשלום, והלך…
כל שאר הילדים ליוו אותנו לקן. דיברנו איתם וחיכינו איתם. לא ידוע למה חיכינו, פשוט לא רצינו להיפרד לשלום…
הם החליטו ללכת, נפרדנו לשלום מניק, קארין, אריק ואלכס והם הלכו כולם לעבר ביתם, עצובים ומתגעגעים.
נשארנו עם מאשה, הילדה הקטנה שלנו. כל השבועים האלה אימצנו אותה להיות הילדה שמחברת בנינו וכך היא הייתה. היינו קונים לה גלידה ושוכבים איתה על הדשא ומדברים. וכעת היינו צריכים להיפרד. ליווינו אותה אל מעבר החצייה.
אני לא זוכרת אם היא חיבקה אותנו או לא אבל היא נעלמה משדה ראייתנו מהר מאוד, הרגשתי פספוס, שלא הספקתי, דמעות החלו לעלות בעיני והתפרקתי על נועם.
מעולם לא חיבקתי אותו ככה, הרכנתי את ראשי על חזהו ובכיתי. בכיתי מתוך שחרור, הקלה, מתוך געגוע ורצון לא לעזוב, להמשיך, להישאר, להיות כאן עוד.
לנועם החמוד היה קשה שלא יוצאות לו דמעות והוא לא הפסיק לדבר על כמה שהיה רוצה לבכות עכשיו, זה בסדר המשכתי להגיד לו. דמעות לא מוכיחות כלום.