תכלת זוהר ברכבת

עדיה, אחותי, התרחקה בשבועות שלפני הנסיעה ברכבת, כמו צל שחור לקח אותה ממני. היא לקחה מנעול ונעלה את הדלת של החדר שלה, ואנחנו נשארנו בחוץ. אמא התחילה להתעצבן מכל דבר. היא צעקה כשהנעליים שלי השאירו טביעות של בוץ, אבל אחר כך היא לא הייתה מסוגלת לקחת מגב ולמחות אותם. וכך לא יכולנו ללכת יחפים בחלקים הציבוריים של הבית אז נאלצנו לנעול כפכפים.
עדיה הייתה יוצאת אל הדשא ונשכבת, מביטה בשמיים, וחתולים מכל השכונה באים להתחכך בה. העננים חלפו כמו רוחות.
לא רציתי שהיא תסע ברכבת.
הבוץ נשאר על הרצפה עד הבוקר שלאחר הלילה בו אמא חלמה את החלום שבו אשטון קוצ'ר מת. לאחר מכן, בערב כשתספר לכולנו על כך סביב השולחן, אבא יהיה עד אמין וישבע שכך אכן היה הדבר גם בבוקר כשהתעוררה ועיניה רוחשות נבואות.
בחלום, המים הסתחררו ועלו מחשכת הצינורות וגלשו מן הכיורים, מציפים את הבית. באותו מגב שבו גיבבה את הרצפות במציאות כמה שעות מאוחר יותר, גיבבה אותם גם בחלום. הרצפות היו באותו צבע לבן, אך ללא עקבות הבוץ שהפכו כבר מזמן למריחה נשכחת. אבל להימחות לא היה בתכנון של אותן עקבות. אמא מחתה אותן, והן נהפכו לעקבות של רגלי חתול. "מר דארסי!" היא קראה. בחלום הגערה שלה נשמעה בדיוק כמו במציאות. היא ראתה את קצה הזנב השחרחר מנוקד של מר דארסי נעלם בעיקול המדרגות, ועלתה אחריו, ברגליים יחפות, המגב עודנו ביד והמכנסיים מקופלים עד הברכיים.
החדר של עדיה היה פרוץ ופתוח ומבין הוילונות נכנסו השמיים באור כחול מסנוור, שהיה ממש כמו האור ברכבת של עדיה ביום שנסעה. החדר היה הפוך. הרצפה מלאה ניירות. על המיטה שכב אשטון קוצ'ר עם הגב כלפי מעלה והפנים קבורים בתוך הכרית של עדיה, ומר דארסי התכרבל לצידו. השמיכה החליקה מטה. אמא אמרה שהוא לא יכול להיות מת. ואז מר דארסי אמר את המשפט שאף אחד מאיתנו לא ישכח בחיים: "חתולים יכולים להריח נשמות. ולאיש הזה אין כל ריח."

במשך כל היום חיכתה אימי שאשטון קוצ'ר ימות. לאחר שלא מת, היא הסתפקה בסתימה בכיור שגרמה למים לעלות על גדותיהם. ולגלוש מן המטבח אל הסלון. ואז עקבות הבוץ נמחו סוף סוף. אבא חזר בערב וראה את הרצפה הלבנה, הריקה, ובכה. בארוחת הערב אימי סיפרה לנו על החלום שלה, ואז בחלק בו מר דארסי דיבר, אחותי ירדה במדרגות. "איזה שטויות." היא אמרה. "למתים יש ריח מסריח." השתתקנו. מתחת למדרגות היה חדרון בו נדחפו מטאטאים, חומרי ניקוי, שקיות משומשות, כפפות ניילון. אחותי הוציאה משם מזוודה וגררה אותה למעלה. שמענו אותה נחבטת בכל מדרגה ומדרגה, ואז גרירה קצרה, ודלת נטרקת. אבי ניסה לשדל את אימי לאכול, אך היא קמה מהשולחן והלכה לחדר שלהם. אחרי זה הוא אמר לי לאכול. לביצה המקושקשת היה טעם של ביצה מקושקשת.

בלילה הבא אימי חלמה שיש נחשים במנוע של המאזדה. לאחר הפצרות אבי פתח את המכסה, רק כדי לגלות שלא היו אלה נחשים, אלא גורי חתולים. אימי אמרה שזה "היינו הך" ואני חזרתי בגאון על צמד המילים. עד הצהריים חצי שכונה היו שם וניסו להבריח את החתולים. אבי התקשר לעבודה והודיע שלא יגיע, מפני שיש לו חתולים במנוע. מהעבודה שאלו אם הוא בטוח שאלו חתולים ולא נחשים, ואז הוא הציץ למנוע ואמר שהוא בטוח. אחותי ירדה והסתכלה עלינו, נושאת את מר דארסי בחיקה. היא נשאר במרחק בטוח. השכנים הציצו בה. אמא התחילה לבכות. היא ליטפה את מר דארסי בזמן שכל חתולי הרחוב נאספו לרגליה. אני זוכרת שרגליה היו דקיקות.

מאוחר יותר ראיתי אותה ואת אמא יושבות על הדשא. לא שמעתי על מה הן דיברו. אולי על הדרך בא העננים מחליקים בשמיים כמו בסרט מהיר. הם צמריריים יותר משהיו פעם. והשמיים זורחות בתכלת צלול אך הן גם נהיו קרירות. מהשלב ההוא והלאה הבית התמלא בתחתונים וברומנים. אחותי קיפלה את כל חייה לתוך מזוודות, והמזוודות הציפו את הבית ונשפכו החוצה מהחלונות. אימי עזרה לה.
בחדר של אחותי אף אחד לא מצא את אשטון קוצ'ר. לא על המיטה, לא על הארון ולא מחוצה לו. החדר היה מאוד מסודר למען האמת. הוילונות היו סגורים ובאוויר עמד ריח של חפצים כמו כריות, שולחנות כתיבה ושטיח בצבעים של תכלת ועץ-רך.
אחותי חיבקה אותי יום אחד. ככה סתם. הן לא דיברו על הרכבת. בימים האחרונים הן חייכו הרבה. ביום האחרון אחותי ואימי הרכיבו פאזל, אבל ראיתי שהן לא נוגעות בחלקים. המזוודות היו כולן מוכנות. בחיים לא ראיתי את אשטון קוצ'ר אבל אני חושבת שהוא היה על הרכבת שאחותי נסעה בה יום אחד. כך או כך, הזוהר התכול של השמיים בקע מתוך הרכבת והאיר הכול עד שלא ראיתי את אחותי יותר והרכבת המשיכה לה. החזקתי לאמא את היד ואבא החזיק את השנייה וביחד שלושתנו בכינו.