תיק כוכבים

"היי, תראו מי כאן!” אמר בזדוניות אלן, תלמיד י' מקובל מאוד.
הרכנתי את ראשי ככל שיכולתי וכמעט שכיסיתי את פניי בתיק מעוטר הכוכבים שלי מרוב בושה.
“זאת ה-ה-הי-י-לד-ד-ד-ה המגמגמת", אמר חבר שלו, טיין.
“הו, ותראו את תיק הכוכבים היפה שלה!” הצביעה לונה על התיק האהוב עליי.
“היפה לבנות שנתיים" צחקה מולי.
גם אחרי שהחשתי את צעדיי, שמעתי את קולותיהם המלגלגים של החבורה.
“למה את בורחת, מגמגמת?” צרחה מולי ואחרי מה שנראה כחצי שנייה כל החבורה פרצה בצחוק היסטרי.
רציתי באותו רגע רק לחזור הביתה. רק לחזור הביתה.

רצתי הכי מהר שיכולתי אל הבית הקטן והפרטי שלנו. בכבישים לא נסעו מכוניות. כאילו אפשרו לי לעבור כמה שיותר מהר. רחוב מיין, רחוב ארמסטרונג.. כל הרחובות שעברתי בפזיזות בלי להסתכל בכלל לאן אני הולכת כדי להגיע לבית שלי. דפקתי בדלת בשארית הכוח הנפשי שנשארה לי וכמעט והתפתיתי ליפול על הספה הרכה והנוחה…
“אז איך היה היום?” שאלה אמי, שאחרי שפתחה לי את הדלת חזרה לאפות משהו ריחני.
“בסדר" עניתי לה בקול הכי רגיל שיכולתי.

“להיות.. לחיות… להבין את מה שרציתי לעשות" שרה בקול חלק ורך חברתי לו.
“זה מעולה" אמרתי במלמול שהדגיש את זה שלא הקשבתי לה כמעט.
“מל, מה קרה?” לו עזבה את הגיטרה, הניחה אותה בעדינות כמעט בלי-נתפסת על המיטה שלי והתיישבה לצדי על הפוף הבלוי מעט.
“זה אלן", יללתי בפרץ בכי פתאומי שהבהיל את חברתי, “זה אלן והחבורה המזורגגת שלו. הנערות האלה שמתנהגות כמו.. מולי ולונה המטומטמות האלה…” המשכתי לבכות אל תוך גבה של לו שחיבקה אותי ברכות שהרגיעה אותי מעט. תלתליה החומים והיפהפיים דגדגו את עורפי.
“היי, הכל יהיה בסדר, מל" היא אמרה ולא התנתקה ממני עד שנרגעתי.