תינוק שהוחלף

התינוק שהוחלף
תמי ניסתה להיכנס להריון במשך שנים ללא הצלחה. מיטב הרופאים טיפלו בה, הן בארץ והן בחוץ לארץ ללא תוצאות. כעבור 10 שנים מנישואיה ולאחר אין ספור ניסיונות הצליחה סוף סוף להיכנס להריון. היא נצטוותה לשכב במשך כל תקופת ההיריון כדי להצליח. היא שכבה כמצוות הרופאים. ההיריון התקדם יפה. היא חלמה כל הזמן על התינוק שבבטנה והתפללה שתראה את תינוקה ותאמצו אל ליבה בחום ובתשוקה. היו לה חלומות נעימים כשראתה בדמיונה את התינוק כשהוא מתנועע בחיכה ובחיק אלי בעלה. ספרה את הימים ואת השעות. אך שכבה בשקט ונענתה לכל הוראות הצוות הרפואי שטיפל בה.
סוף סוף עיוות של כאב טלטל את גופה השברירי והיא כרעה ללדת בבית החולים האזורי. צווחה נפלטה מפיה כשהגיח התינוק מבטנה. עיניה נעצמו בהקלה כששמעה את בכיו הראשון בוקע מריאותיו, הושיטה את ידה לקחתו בזרועותיה. האחות המיילדת עטפה את התינוק והניחה אותו בחיקה של תמי. תמי, מלאת התרגשות מיששה את גופו הרך והעדין לא היה גבול לאושרה… 10 שנים ארוכות חיכתה ליום הזה והנה היום הגיע והיא חובקת תינוק. תוך כדי מישוש ראתה כתם לידה בצורת לב על כף רגלו הימינית של התינוק, בדיוק כמו כתם הלידה שיש לה על כף רגלה הימיני. התינוק היה יפיפה ודמעה של אושר זלגה במורד לחיה. המיילדת קרבה אליה ואמרה: "עבר עליך לילה קשה, את עייפה וכואבת, תני לי את התינוק ושכבי לנוח ונסי לישון". האחות לקחה את התינוק ותמי נרדמה מיד בחיוך של אושר.
למחרת הקיצה תמי משנתה וראתה שני רופאים עומדים משני צידי המיטה. הבעת פניהם היתה קשה. הביטה בהם בבהלה: "מה קרה? איפה התינוק שלי!!
הם רק הביטו אליה בשקט ואמרו: "אנו מאוד מצטערים!! עשינו את הכל ולא הצלחנו לעזור לתינוק. לצערנו התינוק שלך מת!!" זעקותיה של תמי נשמעו לארוך כל בית החולים. התרוצצה בין החדרים והגיעה לתינוקייה. ניסתה לפרוץ את הדלת כשהיא צועקת:
"אני רוצה את התינוק שלי!!!
הוא לא מת!!
אתם משקרים!!!
רק לפני שעות חיבקתי אותו
תנו לי את התינוק
בקושי רב הצליחו להתגבר עליה, נתנו לה סם הרגעה שהרדים אותה. כשהתעוררה ביקשה לראות את מנהל המחלקה. בינתיים הצטרף גם בעלה ושניהם דרשו הסבר מלא כיצד התינוק מת וכן ביקשו לראות את הגופה של התינוק. מנהל המחלקה הסביר כי התינוק הפסיק לנשום וכל מאמצי הרופאים להצילו נכשלו. את הגופה העבירו לבדיקת סיבת המוות וכי משם לא ניתן לראות את הגופה כיוון שתינוק בן יומו לא נחשב לאדם ולכן את קוברים אותו קבורה רגילה. מנהל המחלקה הביע צער רב על המקרה הטרגי. לתמי ולבעלה היה קשה מאוד לקבל את הדברים כפי שהם, היה להם חשד שבבית החולים מנסים להסתיר משהו. הם נזכרו בילדי תימן שבשנות החמישים נלקחו תינוקות של תימנים לאימוץ והודיעו להורים המופתעים כי התינוק מת.
האם יכול להיות שהתינוק של תמי נגנב ונמסר לאימוץ?
האם יכול להיות שהוא הוחלף?
האם יכול להיות שבבית החולים העלימו את תינוק הבריא של תמי.
מדוע בית החולים ייעשה זאת?
מדוע רק תינוקה צריך למות?
הנהלת בית החולים שוב הביעה את צערה על מות התינוק.
תמי ואלי בעלה ניסו לחקור מכל הכיוונים אך לא הצליחו להשיג דבר ולכן השלימו עם דבר מותו של התינוק. תמי עברה תקופה קשה מאוד. לא יכלה לשכוח את עשר השנים של ניסיונות להיכנס להריון שבהם סבלה סבל רב ובל יתואר. וכעת אין לה יותר כוח לנסות שנית.
היא הסתגרה בבית ללא תעסוקה כלשהי
לא רצתה לראות איש,
גם מבעלה התרחקה.
לילות שלמים ישבה תוהה בתקרה ושקועה בעולם אחר. לא מודעת למה שקורה סביבה. מסרבת לאכול או לשכב, מתפרצת ביבבות עמוקות כשהיא צועקת: "אני רוצה את הבן שלי!!! תביאו לי אותו כעת!!" קשה היה להרגיעה רק כדורי ארגעה וסמי שינה הצליחו להרגיעה במעט.
לאחר כשנה הצליחו בעלה והמשפחה להשפיע עליה שתחזור לטיפולים המכאיבים ולנסות להיכנס שוב להריון.תמי נענתה לאתגר בתקווה, ולו הקלושה ביותר שיקרה נס ותצליח להיכנס להריון שנית. אך כל המאמצים לא הועילו והרופאים קבעו בצורה חותכת וסופית: "תמי לא תוכל לעולם להיכנס להריון. לתמי לא יהיה בן. החלום של להיות אם נמוג כלא היה.
בעלה הציע: "זה לא סוף העולם!! גם אני רוצה ילד…יהיה לנו ילד, אני מבטיח לך". היא הביטה בו כלא מאמינה: "אולי לך יהיה ילד, לך תעשה לך ילד, אני לא מתנגדת". הבעל חיבק אותה חזק ואמר: "לא יהיה לי ילד לבדי, יהיה ילד לשנינו, אנו צעירים, בעלי אמצעים ונוכל לאמץ ילד". :
אתה באמת חושב שיהיה לנו ילד?
יתנו לנו לאמץ ילד!!!
זה נפלא,
אני אהיה אימא!!
אני אחבק תינוק
תינוק שיקרא לי אימה!!
אני לא מאמינה".
אתה רוצה לעשות ילד
זו זכותך אהובי
לך תמצא אם לבנך.
אלי חיבק את תמי חזק ואמר: "לעולם, אבל לעולם לא חשבתי על בן שיהיה שלי בלבד. אם את אינך יכולה להביא לי ילד, אני לעולם לא אבקש מאישה אחרת שתלד לי בן. הדרך היחידה היא ששנינו נאמץ ילד. זה אפשרי, ממחר נתחיל לחפש!!" היא נרגעה ונשקה לאלי ואמרה: "תודה אלי, אני מאמינה לך, אנו מאמץ ילד שיהיה של שנינו.
הם התחילו לנסות לאמץ ילד. וזה היה קשה מאוד. ההיצע היה מועט והתור היה ארוך מדי..יהיה עליהם לחכות שנים. הדרך היחידה שנשארה פתוחה בפניהם היא לאמץ ילד מחוץ לארץ. לאחר חיפושם על מתווכים בארץ שלא עלו יפה, תמי ואלי נסעו לרומניה ושם החילו לחפש מתווכים. הם ביקרו בעשרות בתי יתומים כעבור זמן מה הציעו להם תינוקת חמודה בת 3 חדשים שנעזבה בבית החולים לאחר לידתה. הם הביטו בתינוקת ואורו עיניהם. הם התאהבו בה ממבט ראשון והחליטו שתינוקת חמודה זו תהיה הבת שלהם. הם שילמו עבורה ונתנו מתנות לילדים היתומים האחרים והשלימו את כל הסידורים המתבקשים. התינוקת נרשמה בשם רות, שם שנתנו לה תמי ואלי וחזרו ארצה חובקים את רות, הבת המאומצת. תמי חזרה לעצמה. החלה להחזיר את הבריאות ואת החווה והשלווה שאבו לה. היא נראתה מאושרת אושר שלא ידעה מותו רק פעם אחת.. ביום שחיבקה את התינוק שילדה.

רות גדלה באהבה שהמטירו עליה והתפתחה מאוד יפה. כל יום הוסיפה במשקל ונראתה בריאה ומתוקה. שיא האושר של תמי היה כשראתה את רות זוחלת על הרצפה, אז היא ואלי שחלו עמה וקראו : "רות בואי". אז רות היתה מאיצה את זחילתה אליהם כשהיא צוחקת צחוק עליז. לאחר חגיגת יום ההולדת הראשון של רות, תמי החליטה לחזור לעבודה. פתחה את הגן מחדש. ובאמת תמי פתחה גן ילדים לתפארת. ההורים צבאו על פתח הגן וביקשו שילדיהם יתקבלו. וכך נמשך המצב. ורות ופרחה. תמי המטירה עליה אהבה אין סופית. לא רצתה להיפרד ממנה ולקחה אותה עמה לגן הילדים.
באחד הימים הופיעה אישה עם ילד כבן חמש וביקשה לרשום אותו לגן של תמי. תמי הביטה באישה שנראית לה מוכרת, אך לא יכלה לזכור מאין היא מכירה אותה. הילד, דני היה שמו החל לבקר בגן של תמי. תמי הרגישה קרבה יתירה לדני. ולא ידעה מדוע. כל פעם שהתקרבה אליו הלב שלה החל לדפוק והכרתה מתערפלת ולא נרגעת עד שהיא לוקחת את דני ומחבקת אותו וממטירה עליו נשיקות. גם דני נמשך את תמי בצורה מורגשת. המצב הזה המשיך לתקופה מסוימת. כל פעם שתמי ראתה את אמו של הילד נזכרה שהיא מכירה אותה. אבל מאיפה? כיצד? ממתי? לא יכלה לזכור.
באחד הימים תמי החלה לעיין בקורות החיים של הילד שנמסרו לגן בעת רישומו. היא גילתה שתאריך הילדה של דני זהה בדיוק לתאריך הלידה של התינוק שלה שנאמר לה שהוא מת.
תמי הוכתה בהלם!!!
פתאום נזכרה:
אמו של דני מוכרת לה
מוכרת לה מאוד מאוד
אבל מאין?
ופתאום הצטייר בעיניה החדר בו שכבה בבית היולדות
כן בטח שזו היא
האישה ששכבה בחדר שלה בבית החולים
בחדר היו שתי מיטות: אחת שלה והשנייה של אמו של דני…
האם יתכן והחליפו את הילדים בבית החולים?
את תינוק שלה מסרו לאישה האחרת ואילו התינוק המת של האישה מסרו לתמי!!!
האם יתכן ואימה של דני גנבה לה את התינוק לו המתינה 10 שנים?

היתה בטוחה בכך ב100 אחוז..
מה עליה לעשות?
כיצד עליה להגיב?
תמי מיהרה לגן הילדים וניגשה לדני, תוך כדי חיבוק ונשיקות היא גילתה על כף רגלו הימינית את סימן הלידה בצורת לב, בדיוק כמו סימן הלידה שעל כף רגלה הימינית. לידיעה המרעישה הזו לא ציפתה.
הנה, זה הילד שלה!!!
מה עליה לעשות?
הכרתה התערפלה והיא נפלה מעולפת. נלקחה לאשפוז בבית החולים. נכנסה לתרדמת והיתה כצמח למספר שבועות. לאחר שהתאוששה סיפרה לבעלה את כל הסיפור המרעיש וישבו לתכנן כיצד לפעול.
החליטו שבינתיים לא יגלו דבר. תמי חזרה לגן שלה והתנהגה כרגיל אך לא הצליחה להשתלט על התרגשותה כשראתה את האישה שגזלה ממנה את ילדה.
הבעל שכר צוות של בלשים ותחקירנים שהחלו לעבוד לגילוי כל האמת. כעבור זמן קצר ביותר גילו כי:
האישה ששכבה עמה בחדר בבית החולים היתה אשתו של אחד ממנהלי המחלקות בבית החולים.
הם גילו כי לאישה זו היה הריון מאוד קשה
וכי בעבר היו לה 5 הריונות שלא הצליחו.
התינוקות מתו מיד לאחר הלידה.
שבאותו היום בו ילדה תמי ילדה גם אשת הרופא
כמובן שהילד שילדה אשת הרופא נולד מת
האישה ובעלה הרופא החליטו להחליף בין הילדים ולאומר לתמי שתינוקה מת. היו להם אנשים מצוותי בבית החולים שעזרו לאישה לקבל את התינוק של תמי ולמסור לה שתינוקה מת. הם תיאמו את ההחלפה עם האחרת האחרית על חדר התינוקות. הם גליו גם שהאחות הזו נפטרה לפני שנתיים .
באחד הימים, תמי לא שלטה בעצמה ופנתה לאישה:
"את לא זוכרת אותי?"
האישה ענתה שלא זוכרת אותה בכלל. תמי הקשתה:
"נכון שילדת בבית חולים "שערי ישועה?"
האישה נדהמה ופלטה: "לא , זו לא אני אין לי זמן, אני רוצה את הילד שלי!!" היא לקחה את דני ונעלמה. למחרת הילד לא הופיע לגן וגם בימים שלאחר מכן. היא נגשה יחד עם בעלה לביתה של האישה. השכנים מסרו כי המשפחה עברה מכאן למקום לא ידוע. שוב הופעלו הבלשים שגילו:
1. הרופא התפטר מבית החולים ונעלם
2. הבית בו גרו היה שכור
3. המשפחה עזבה את הארץ לארצות הברית
תמי ובעלה היו תשושים ומובהלים. חטפו להם את הילד בגסות רוח וללא רחמים. הטעות של תמי גרמה לכל המבוכה הזו. היא היתה צריכה להגיש תלונה במשטרה על חטיפה.
כל ההוכחות היו לצידה:
כתם הלידה המשותף לה ולילד,
תאריכי הלידה של שני הילדים
ההיסטוריה של הריונות האישה
וכמובן בדיקת D.N.A. של הילד ושל תמי ואלי היו מגלים מיד כי תמי היא האם והילד היה חוזר אליה. כעת הכל אבוד או כמעט אבוד. תמי ובעלה החליטו לא לוותר. הם שכרו בלשים שנסעו לארצות הברית וחקרו אודות המשפחה הבורחת ולא גילו דבר.
כל המאמצים היו לשו… האישה ובעלה הרופא יחד עם הילד החטוף של תמי נעלמו כאילו בלעה אותם האדמה.
לאחר שהתרוששו ולא היה להם עוד את הכוח ואת הממון לחיפושים, הרימו ידיים ולא חקרו עוד אודות הילד החטוף. הם ראו נחמה ברות היפה שאימצו. וכך זה נמשך שנים רבות
עברו 15 שנים.
תמי ובעלה גידלו את רות באהבה רבה והיא היתה מרכז חייהם. היתה כל עולמם: נתנה להם את ההרגשה של הורים אמתיים. אף פעם לא חשבו את עצמם למאמצים כי אם כהורים ביולוגיים לרות היפה.
רות הגיעה לגיל 20 , סיימה את לימודיה התיכוניים ואת השירות הצבאי. ורצתה ללמוד משחק וללמוד רק בארצות הברית. לתמי ובעלה היה קשה להיפרד ממנה אך לא רצו לאכזב אותה והסכימו לנסיעתה. הציבו תנאים:
1. שהיא תגיע ארצה בכל פגרה של הלימודים
2. הם ייסעו אליה מספר פעמים בשנה
3. יהיו בקשר תמידי.
וכך היה. היא הגיעה לניו יורק והתמקמה בבית של חברים של תמי. לאחר תקופה של כשבויים היא מצאה דירת חדר במרכז העיר, לא רחוק ממקום הלימודים שלה ועברה לגור שם.
היא היתה מאושרת.
אהבה את המקום,
אהבה את הלימודים
אהבה את האווירה המיוחדת
אהבה את אורח החיים האמריקאיים
במשך הימים היא צברה חברים וחברות מכל העמים ומכל הגזעים והיתה שמחה להיות אחת מהם. בין החברים והחברות שהיא רכשה היה בחור צעיר כבן 20 עמו היה לה קשר מיוחד. הם נמשכו אחד לשני והיו לחברים טובים. שהו יחד רוב הזמן, הם למדו יחד, ולא יכלו להיפרד אחד מהשני. אבל לא היתה משיכה מינית ביניהם. לא חשק בה כאישה והיא לא חשקה בו כגבר. הם הרגישו קירבה מיוחדת כקרבת אח ואחות.
הבחור סיפר לה כי הוא בן לזוג יורדים. כי ההורים עזבו את הארץ כשהיה בן 5 שנים ומאז לא ביקרו בארץ. אין להם קשר בכלל עם היורדים ועם היהודים בכלל. הם חיים בשקט בבית בפרפרי העיר. האב עובד כרופא בבית חולים ליולדות והאם גננת. הוא גם סיפר כי הוא עדיין זוכר כמה מלים בעברית אבל ההורים לא מעודדים אותו לדבר במעט המלים העבריות שעדיין זכר. הם פשוט העבירו דף ולא הזכירו לבן את כל מה שהיה עמלם בישראל למרות תחנוניו של הבן
הוא סיפר לה כי ההורים שלו אומרים כי הם עזבו את ישראל כיוון שזו ארץ של מלחמות ושל עוני. כי המפלגות והשלטונות בכלל כולם מושחתים
וכי הישראלים הם עם גזעני שגנב את המולדת של הערבים. וכי הם מתעמרים בערבים ילידי המקום.
מסיבה זו, הם אמרו לו כי עזבו את ישראל ואת הקשר עם כל היהודים בכלל וכי כך גם הוא צריך לנהוג. וכך לא היה לבחרו שום קשר עם ישראלים וכי היא היהודייה והישראלית היחידה שבא במגע עמה וכי ההורים לא יודעים אודותיה וכי הוא מאוד חושש שאם ייודע להם הדבר ינסו להפריד בין בני הזוג.
כשלב זה, כל קשריו עם רות התנהלו ללא ידיעת ההורים של הבחור. כשהחל להיעדר מהבית במשך ימים ולילות לא ישן בבית ההורים החלו לדאוג ולעקוב אחריו. הם גילו את הקשר עם הבת של תמי. חקרו וידעו כי היא ישראלית דבר ממנו חששו. אמרו לבן כי אינם מרוצים מהקשר הזה וכי הם פוקדים עליו לעזוב אותה ולמצוא בחורה אחרת. אבל זה היה מעבר ליכולתו ולהבנתו והעדיף לעזוב את הבית ולגור בחדר של רות. ההורים התחננו אליו שיחזור הביתה והוא אמר: "אני אחזור הביתה רק באם תקבלו את חברתי לחיק המשפחה, ושאני אתחיל ללמוד עברית ושכולנו נעלה לישראל". זה היה מעבר ליכולתם וכך היה הניתוק להוריו סופי.
כמובן שרות סיפרה את כל הסיפור לתמי ולאלי . הם הפצירו בה: "אל תהיה הסיבה לניתוק היחסים בין הבחור להוריו . מוטב לעזוב אותו מאשר לגרום לפירוד בינו ובין משפחתו". כלום לא עזר. רות נשבעה שהיא לא אוהבת את הבחור, שמו היה רוברט, אהבה של אישה לגבר ושהיא רואה בן כאח וגם הוא רואה בה כאחות. היו כמה שיחות טלפוניות של תמי ואלי עם רוברט ממנו הבינו כי הוא מאוד משתוקק לראות את ישראל וכי הוא מרגיש חלק בלתי נפרד מהעם היהודי ומישראל למורת שהוריו ניסו בכל מאודם להרחיקו מכך ולשנן לו: "אנו אמריקאיים, אין חשיבות לדת . אין לנו שום קשר עם ישראל ולא רוצים קשר כזה. לקראת פיגרת הלימודים בקיץ רות ורוברט הגיעו ארצה וגרו בחדר של רות . רוברט התפעל מכל מה שהוא רואה בישראל. השתמש במספר המלים העבריות שזכר. והחל ללמוד עברית ולהשתלב בחיי הארץ. הניתוק בינו ובין משפחתו היה גמור. הם לא ידעו לאין נסע ובטח לא חשבו שהוא בישראל. הוא גילה לרות: "אני לא רוצה לחזור לארצות הברית. אני רוצה להתגייס ל.צ.ה.ל. לעלות ארצה כעולה חדש. לאחר גמר השירות הצבאי אחליט מה לעשות". גם רות אמרה שהיא לא חוזרת לארצות הברית ואת הלימודים שלה תגמור בארץ.
באחד הימים רות רצה לתמי בבהילות ונראתה מאוד נרגשת: "אימה את יודעת מה גליתי!!" רות האיצה בה: "מה גלית? ספרי לי?". רות אמרה: אימה!! לרוברט יש על כף רגל ימין אותו סימן לידה שיש לך על כף רגלך הימינית!!!"
תמי היתה המומה, לא ידעה כיצד עליה להגיב. רות היתה מובהלת: "אימא מה קרה לך? מה כל הסיפור? ספרי לי בבקשה!!!" תמי חיבקה את רות חזק חזק ואמרה: "אוי רות שלי, איזו מתנה קיבלנו, את המזל שלנו". המשיכה. לחבקה ודמעות זלגו מעיניה. היא אמרה לרות:
"אני מאוד עייפה והוכרחה ללכת לישון. נדבר מחר בבוקר". רות אמרה: "טוב אני לוקחת את רוברט למסיבה שעורכת אחת מחברותיי נגיע מאוחר בלילה"
תמי נשארה לבדה עם המחשבות:
האם באמת יש לרובוט כתם לידה ייחודי כמו שלי?
ואם כן, מה זה אומר?
הייתכן שרוברט הוא בני הגזול?
הוא היה בן חמש שהגיע לגן שלי
כשגליתי לאימו את מה שגליתי
היא לקחה את דני והסתלקה מהגן
מאז לא ראו אותם
הם נסעו לאמריקה
האב הוא רופא בבית יולדות
הכל מתאים
רוברט הוא הבן שלי
מרוב מחשבות היא נרדמה בסלון. אלי הגיע והיא היתה ישנה בתרדמה עמוקה. אלי הכין ארוחת ערב לשניהם ניגש בעדינות לתמי ונשק על לחיה ואמר: "ערב טוב גברתי..ארוחת ערב מוכנה".
לאחר הארוחה:
תמי פנתה לאלי: "אתה לא תאמין למה שיש לי לספר לך!!!" אלי היה מאוד נרגש לראות את תמי במצב מתוח ולא יציב כזה. הוא פנה וחיבק אותה ושאל: "מה קרה לך תמי? מה כל ההתרגשות הזו?". "מצאנו את דני, הילד שלנו, הוא גר כאן עמנו!!!". אלי התחיל להיות מודאג וחשש שדעתה נטרפה עליה ושכל הימים השחורים שעברו עליהם חוזרים שנית. "אל תחשבי מחשבות רעות, טוב לנו יחד, יש לנו בת מקסימה, מהעוד חסר לני?"
אמר לה. היא נגבה את דמעותיה ואמרה: "באמת כעת לא חסר לנו כלום, אנו מאושרים ויש לנו שני ילדים". אלי נראה מובהל: "מה קרה לך? ספרי לאלי אהובך, ספרי מה מעיק עליך?". אמר לה.
אז תמי החלה לספר את כל הסיפור. הכל התאים: ומעל לכל לא יכול להיות שלעוד אדם מלבד דני ותמי יש לו אותו כתבם לידה בכף הרגל. אלי היה המום ומבולבל ואמר לתמי: "אנו צריכים לנהוג בעדינות, יש לתחקר את רוברט על משפחתו, ועל כל מה שהוא יודע. ואז נראה מה לעשות. צריך בשלב כלשהו לגלות לו ולרות את האמת אבל כיצד עושים זאת?
הם החליטו לא לגלות בינתיים כלום ולחשוב מה לעשות בהמשך. רות לא הרפתה מאימה וביקשה לדעת כיצד יתכן שיש לה כתם לידה שהוא העתק מדויק מכתם הלידה של דני. תמי הבטיחה: "רות מתוקה שלי הכל יכול להיות בעולם הזה. אני מבטיחה לך שאגלה את כל האמת אם אדע בדיוק מה היא האמת. אני עדיין מבררת".
בשיחות שהיו לתמי ואלי עם רוברט הוא סיפר להם:
"ההורים שלי נמנעו מלספר על העבר, ועל ישראל בכלל. כל פעם ששאלתי השתיקו אותי ואמרו שהעבר בישראל לא היה טוב ולכן הם נמנעים מלהזכירו. ככל שההורים שלי התחמקו מלספר על ישראל ככל שישראל עניינה אותי יותר ויותר. התחברתי עם ישראלים, קראתי הכל אודות המדינה, המלחמות, הקושי, העולים, יצירת עם לוחם ורודף שלום בעת ובעונה אחת. ידעתי מעט עברית. את כל קשריי עם ישראלים שמרתי בסוד ולא סיפרתי להורים שלי כי ידעתי שהם יאסרו עלי כל קשר עם ישראל". באחת השיחות רוברט אמר: "אני לא זוכר הרבה כי בגיל 5 או 6 עזבתי את ישראל יחד עם ההורים. אני זוכר בערפול שכשהגנו לניו יורק ההורים שינו את שמי מדני לרוברט ואמרו לי שזה שם אמריקאי ושאשכח מהשם דני"
בשיחה אחרת הוא נזכר: "בישראל ביקרתי בגן ילדים, אני לא זוכר את שם הגננת אבל אני מאוד אהבתי אותה והיא אותי. אני זוכר שהיא היתה מחבקת אותי ומנשקת הרבה יותר משאר הילידים. אני כל הזמן, גם כעת, נזכר בגננת הזו שכה אהבתי". כעת היה ברור לתמי ולאלי שרוברט הוא למעשה דני, בנם הגזול. אך עדיין לא גילו לו ולרות והמתינו לרגע המתאים.
בינתיים הוריו של דני בניו יורק החילו בחיפושים אחריו. הם פנו לבית הספר שם נמסר להם כי רוברוט עזב את הלימודים לפני שנה ומאז לא ראו אותו. הם חקרו את הנהלת בית הספר אודות "בחורה ישראלית שלמדה עם בנם" בבית הספר מסרו לה את הפרטים של רות עם הכתובת ואמרו שגם היא עזבה את הלימודים יחד עם בנם ומאז אין להם קשר עמה. הם פנו לכתובת שלה שקיבלו מבית הספר וניגשו לברר עם השכנים. אחד השכנים קיבל אותם בזרועות פתוחות, הכניסם לביתו, הגיש להם כיבוד ואמר: "אהה, רותי הנחמדה!! איזה יופי של בחורה. בחורה ישראלית מקסימה שבאה אלינו ללמוד משחק. היא היתה בת בית אצלי ואצל אשתי וראינו בה כבת. עזרנו לה להתאקלם, תרנו יחד את כל ניו יורק ואת מרבית ערי ארצות הברית. היינו כהורים מאמצים עבורה ונהנינו מכך. היה לנו קשר בדואר האלקטרוני ובשיחות טלפון גם עם הוריה בישראל. אנשים מאוד נחמדים. לפני חצי שנה הם היו כאן ומכיוון שלא היה להם מקום לינה בדירת החדר של רות, זה שמה, הם לנו אצלנו. כעבור מספר חדשים עבר לגור עמה בחור נחמד בגילה בערך וגם הוא היה בן בית אצלנו. היה לנו כל כך טוב יחד, חבל שעזבו!!". הוריו של דני שאלו: "מתי הם עזבו? לאין? האם היה לכם קשר מאז?". השכן ענה: "בטח שיש לנו קשר. אנו מדברים בטלפון ובדואר האלקטרוני כל הזמן. גם הבחור שלה, רוברט נסע עמה לישראל. אנו חברים טובים ובעוד חודשיים נסע לישראל לבקרם". ההורים קיבלו את הפרטי ההורים של רות, את מספר הטלפון ואת כתובת הדואר האלקטרוני , הודו לשכן ועזבו.
כעת הם יודעים שבנם ברח עם ישראלית לישראל
הם יודעים את כתובת מגוריו בישראל
הם יודעים את מספר הטלפון שלו
הם יודעים את כתובת הדואר האלקטרוני שלו
הם יכולים לדבר עמו…לכתוב לו….לנסוע לישראל…ולהחזירו הביתה
אבל הם חששו
הם חששו מישראל
הם חששו שפשעם יתגלה
אבל היו מוכרחים לייצור קשר עם בנם. ביד רועדת חייגה אמו למספר הטלפון של הוריה של רות…ההמתנה לתגובה נראתה לה כנצח
ואז היתה השיחה:
"הלו !! מי שם?" שמעו קול גבר מדבר בעברית
האם ענתה באנגלית: "אולי אני יכולה לדבר עם רוברט?"
"מי את?"
"אני חברה שלו"
"כיצד הגעת אל מספר הטלפון?"
"המספר נמסר לי על ידי השכן של הבת שלכם"
" רוברט לא כאן. תשאירי מספר טלפון וכשיחזור יחזיר לך צלצול". תמי ואלי היו מופתעים. מי יכולה להיות האישה שצלצלה? היא נשמעת כאישה בוגרת ולא כנערה שהיא חברה של רוברט. זאת בטח האם שמחפשת את בנה. תמי ואלי היו נרגשים מאוד והמתינו לדני כדי למסור לו על שיחת הטלפון. כשדני הגיע ושמע על השיחה אמר: ,זה מספר הטלפון של הבית שלנו!! מדוע אמרתם שאני כאן? אני לא רוצה שום קשר עמם. אני לא רואה בהם כהורים לאחר שמנעו ממני את החוויה להיות יהודי וישראלי". תמי אמרה: "אתה לא צודק…אתה הבן שלהם וזכותם לראותך . אתה חייב להתקשר עמם". הוא הרים את השפופרת, אמו היתה על הקו: "אוי רוברט יקירי, מדוע אתה מעולל לנו את זה? אנו אוהבים אותך …חזור הביתה". הוא ענה ברוגז: אני לעולם לא אחזור לניו יורק…אני כעת עולה חדש ובעוד חודש אני מתגייס לצ.ה.ל.". האם ניסתה לדבר אל לבו אך הוא אמר לה: "אם אתם אוהבים אותי בואו גם אתם לישראל. זו הדרך היחידה שבאמצעותה תוכלו לראות אותי". אמר וסגר את הטלפון.
בערב, ישבו ארבעת לארוחת ערב. השיחה התגלגלה כך:
רות לדני : דיברת עם האימה שלך היום מה היא אמרה?
דני : היא הפצירה בי לחזור הביתה.
רות : ומה ענית?
דני : אמרתי שאני בבית. אתם צריכים לחזור הביתה.
אלי : זה לא יפה לענות כך לאימה. אני מציע לך לחדש את הקשר.
תמי : כן, דני, תדבר עם ההורים ותרגיע אותם
דני : אני אדבר עמם אם זו הצעתכם.
רות : דני, תראה להורים שלי את כתם הלידה שעל כף רגלך.
דני : זה לא יפה
תמי : זה מאוד יפה גם אני יכולה להראות את כתם הלידה שלי.
אלי : אולי נפסיק עם הדבר הזה שלא מוביל לשום מקום
רות : זה כן מוביל. יש כאן סוד ואתם חייבים לספר לנו.
דני : (הוריד את נעלו והושיט את כף רגלו והראה את כתם הלידה
תמי : "כעת אני אראה לכם את כתם הלידה שלי (הרימה את
כף רגלה והראתה לכולם את כתם הלידה)
כולם נאלמו ולא יכלו להוציא הגה מפיהם. דני היה המום: "לא יתכן דבר כזה. אתם חייבים לספר לי ולרותי את האמת. מה הסוד שאתם מסתירים מאיתנו. זכותי וזכותה של רות לדעת את הכל." תמי אמרה: "היו רגועים ואני אספר את הסיפור שלי. אבל אתם גם צריכים לקבל את הסיפור של ההורים של דני".
כולם ישבו בשקט ותמי החלה לספר את כל כסיפור:
כיצד שבמשך 10 שנים לא הצליחה להרות
כיצד בנס הרתה ואלצה לשכב במשך כל ההיריון
תיארה את האישה ששכבה עמה בחדר וכיצד בכל חמשת הלידות שעברה התינוקות נולדו מתים.
היא תיארה כיצד החזיקה את התינוק בחיכה וכיצד ראתה את כתם הלידה.
היא ספרה כיצד הודיעו לה שהבן שלה נפטר. וכך הלאה המשיכה לספר את כל הסיפור של הזוג שגנב את התינוק וברח לארצות הברית.
דני רץ לתמי וחיבק אותה בחום ואמר" "הוי אימה!!! הוי אימה שלי!!!"
כולם ישבו ובכו בכי מר וגם רות ששמעה לראשוני שהיא ילדה מאומצת
התפרצה בבכי מר וחיבקה את הוריה:" אתם ההורים המולדים שלי לא המאמצים. אתם הוריי כעת באמת יש לכם שני ילדים.
אלי אמר: באחד השירים הערביים יש אמרה: "אם טיפת המים תורחק מהים שלה… בסופו של דבר היא תחזור אליו כי זה המקור שלה."
אתם רואים ילדים: את דני גנבו לנו…בזכות הגניבה הזו זכינו ברות…כעת דני חוזר אלינו לאחר 21 שנים.
כולם היו מרוצים וכמו שיכורים עד כדי כך שלא הלכו לעבודה ולא יצאו מהבית במשך מספר ימים. היו כל הזמן יחד כאילו רצו לפצות את עצמם על הסבל שסבלו במשך כל כך הרבה ששנים.
כעת נותרה הבעיה:
מה לעשות עם הזוג שבארצות הברית?
האם יגישו נגדם תלונה על גניבה?
ואם כן אז אולי חוק ההתיישנות חל במקרה זה
האם יתעלמו מהם?
כיצד יתעלמו מהם?
הרי הם גידלו את דני באהבה רבה
הם ראו בו כבנם יחידם
ואת כל חייהם הקדישו לגידולו.
ומה עם דני?
הרי הם גידלו אותו כבן והוא רואה בהם כהורים
דני למרות כל כעסו, אוהב אותם ולא רוצה בעתם.
הם חייבים לחשוב יחד ולהגיע לפתרון מוסכם על כולם.
בינתיים (ההורים) בניו ורק היו מאוד מודאגים והרגישו שהם מאבדים את הבן שגידלו ושאהבו כל כך גדולה, על כן הגיעו להחלטה: לטוס לישראל, ללכת לכתובת של רות, וללא הודעה מוקדמת לצלצל בפעמון הבית ולבקש לראות את דני. וכך עשו. הם הגיעו לישראל, נסעו לכתובת של רות. כל הדרך במונית ראו שהדרך מוכרת להם, הגיעו לרחוב של הבית והאישה נדהמה ואמרה: "הרחוב מוכר לי….זה בסביבה בה גרנו אתה זוכר?". הבעל ענה כשהוא מבולבל משהו: "כן זו השכונה בה גרנו". הם הגיעו לבית. וזו היתה הפתעת חייהם: בחצר הבית היה גן ילדים. ראו שלט עליו כתוב: "הגן של תמי". אותה תמי ואותו בית. האישה מיד התערפלה הכרתה ונפלה על המדרכה מעולפת. הבעל רץ לבית ודפק בחוזה ולא ראה מי פתח לו את הדלת ואמר: "עשה טובה אדוני..תזמין אמבולנס מיד. אשתי מעולפת בחוץ". מי שפתח את הדלת היה דני שצעק: "אבא מה אתה עושה כאן? מה קרה לאימא. כששמע זאת הבעל גם הוא התעלף. האמבולנס לקח את שניהם יחד עם דני לבית החולים. רות רצה אחרי דני והצטרפה אליו לאמבולנס. אלי היה בעבודה ותמי היתה עסוקה בגן הילדים כך שלא הרגישה כלום. אחר הצהרים תמי גמרה את העבודה ושלחה את הילדים הביתה ועלתה לקומת המגורים. היא התפלאה על שאינה רואה את דני ואת רות, הרי הם היו תמיד מודעים לה לאין הם הולכים. לאחר סידור הבית ישבה לחכות לאלי. אלי חזר הביתה, נשק לתמי ושאל: "איפה הילדים?". תמי ענתה: "אולי הם יצאו למקום כלשהו, יחזרו בכל רגע". רק לפנות בוקר רות התקשרה ואמרה: "אנו בבית החולים. ההורים של דני מאושפזים ואנו שומרים עליהם". תמי נכנסה לפאניקה: "מה זאת אומרת ההורים של דני?" אין לדני הורים מלבדנו, מה את מקשקשת?". אלי היה מובהל עוד יותר ולא ידע מה להגיב. לקח את השפופרת מידיה של תמי ואמר: "רות בתי המתוקה, ספרי לי מה קרה". רות ענתה: "אבא!! זה סיפור ארוך..כשנהיה בבית נוכל לדבר בפירוט. כנראה שזה קשור לסוד שלכם ושל הוריו של דני. הם באו מארצות הברית כדי לראות את דני וכשגילו את האמת התעלפו ואז הזמנו אמבולנס שלקח אותם לבית החולים". תמי אמרה: " טוב חזרו הביתה לנוח ולאכול". דני ענה: "אני לא מסגל לעזוב אותם אפילו לשנייה. רותי יכולה לחזור הביתה אם היא תרצה". רותי אמרה: "אני לא אעזוב את דני. ההורים שלו עדיין ללא הכרה, כשיתבהר המצב נחליט מה לעשות.
תמי ואלי התיישבו כדי לחשוב מה לעשות:
אלה הזוג שגנב להם את דני וגרם להם לסבל נורא כל כך
הם כאן, הם באו להחזיר את דני אליהם
האם אפשר לנקוט באמצעים משפטיים נגדם?
האם ניתן להענישם בצורה כל שהיא ?
ואם כן מה זה אומר לגביהם?
מה זה אומר לגבי דני?
האם דני יסכים לפגוע בהם?
הרי הם גידלו אותו באהבה רבה במשך כל השנים.
הוא רואה בהם כהורים לכל דבר
הוא לא ירשה לפגוע בהם.
מה לעשות? מה נכון לעשות?
הם החליטו לסלוח לזוג שממנו ראו כל כך הרבה צער ויגון.
הם החליטו לסלוח למען דני
תמי ואלי התייעצו ברופאי בית החולים. סיפרו להם את עיקרי הדברים וביקשו לדעת באם גילוי האמת לא יפגע בבריאותם. כשקיבלו את אישור הרופאים הם נדברו על דני ורות: "תגלו להם מה שגלינו ותבטיחו להם כי אנו סלחנו להם על כל מה שהיה. ואנו מוכנים לקבלם בכבוד כמי שגידלו את דני".
בני הזוג התאוששו. התעוררו וראו את דני ואת רות לידם. דני אמר: "אימא ואבא!! תכירו את אחותי רות". הם נדהמו. אם כי הם ידעו בדיוק את האמת ברגע להגיעו לבית של תמי וראו את השלט: "הגן של תמי". הם חששו שהם ייענשו על פשעם
חששו שיאבדו את דני
חששו לפגוש את תמי ואלי
אך תמי ואלי באו בבית החולים עם זר ענק ש פרחים. אמרו להם שהם סלחו להם מכל ליבם וכי יהיה להם הכבוד להיות בקשר עמוק עמם כמי שגדלו את דני לתפארת. כעת לדני יש שתי אימהות ושני אבות.
וכל הם חיו באושר בישראל.

.