תחנה סופית

היא עמדה שם מלאת אהבה תקווה , היא הביטה בו עומד שם בתחנה .
הוא הביט לעברה במבט חסר נשמה, עיניו הכחולות חדרו ישר לליבה.
ליבה רצה לפתוח בריצה ,אך גופה עמד בדממה, היא עמדה משותקת ליד התחנה
הרוח הרקה פגע בגבה בחוזקה, אך רגלה היו ללא שליטה .
ליבה החסיר פעימה ,נשימתה התגברה ,ענייה יתמלאו אהבה .
אך בשנייה אחת קטנה בשנייה אחת תמימה .
עננן עשן מילא את התחנה ,חסם את הראיה ,נראתה צללית אחת קטנה ,צללית של תקווה
אך בשנייה אחת קטנה בשנייה אחת תמימה הכול השתנה.
הוא נעלם אל התוך החשכה , הוא אישיר אותה לבדה ,
לבדה בעולם חסר תקווה…
היא נפלה על ריצפת בטון קשה בזעקת דממה לעבר שמיים השחורים ,
היא הייתה שם לבדה בודדה בקור הנוראה שעטף אותה.
העצב הנורא השחיר את ליבה ,צעקות נשמתה מילאו את הדממה .
עיינה יתמלאו אכזבה ,דמעתה נשפכו על המדרך חנקו את גרונה עצור את נשמת.
קולה לא נשמע , מבעד לדממה שעטפה אותה ,ורק השקט ליווה את קולה .
רעש השמיים הרעיד את האדמה ,טיפות הגשם יתאחדו הם נשמתה.
היא נעמדה מביטה בתקווה שמאחורי שמיים השחורים .
היא לבדה ,פוסעת בודדה על המסילה ברזל קשה, יחפה בקור הנורא .
בודדה בדרכה לעבר לשקיעה ……