תחזוקה בריאותית

בראשיתו של פרק הקשישות בחיי אדם, הבריאות הולכת ותופסת חלק ניכבד מעיסוקיו. ככל שהיא מתרופפת כך הוא עסוק בה יותר. הוא מקדיש זמן להרחבת הידע הרפואי, קורא מאמרים בנושאים רלוונטיים, משוחח עם חברים על מיחושים ומחלות, על אישפוזים והחלמות, על שיקומים ופטירות. הוא מביע אמפתיה לאלה שחלו, משתתף בשמחתם של אלה שהבריאו ובצערם של אלה שלא, מצר על אלה שנפחו נשמתם ומנחם את בני משפחתם. אבל יותר מכל הוא מודה לאל על שזיכה אותו בעוד יום של חסד נטול סימפטומים. כאבים זה משהו אחר. וברוח משפטו הידוע של רנה דקארט "אני חושב משמע אני קיים", אפשר לומר "כואב לי, משמע אני חי".

לכן גם הוא מוצא את עצמו מגיע בתדירות גבוהה למרפאה המקומית, למפגש עם רופא זה או אחר, לבדיקות מעבדה כאלה או אחרות, לצילומי רנטגן, אולטרסאונד ואחרים, למכון הפיזיותרפיה ולבית המרקחת.

כשהיא אמרה לו, "קבעתי לנו תור ל ד"ר ברדיצ'בסקי, רופא עור, לבדיקת שומות אפידרמיות ונגעי שמש שעלולים להתפתח לגידולים סרטניים" הוא המהם בהסכמה. ביקורת תקופתית בהחלט ראוייה, כל שכן אחרי שבילה חלק לא מבוטל מפרקי חייו הקודמים על שפת הים, בבריכת השחייה ועל מגרשי הטניס.
כשהיא אמרה לו "קבעתי לנו תור אצל ד"ר בוחבוט, מומחה גסטרו, לבדיקה לא פולשנית של מערכת העיכול", הוא הניד ראשו לאישור הגם שלא ראה בזה כל צורך, בפרט אחרי שמצלמת הקולונוסקופיה שסרקה את דפנות המעי שלו לפני שנתיים לא גילתה ממצאים חשודים.
כשהיא הודיעה לו כי "קבעתי לך תור לד"ר קרנית לוי, רופאת עיניים לבדיקה שנתית של הרשתית", הוא שאל "למה?"
היא נימקה "שהייתי אצלה אתמול בבדיקה שיגרתית והיא מצאה אצלי סימנים מדאיגים לככה וככה". הנימוק לא ממש שיכנע אותו. לכן הוא דרש הסבר: "אם היא מצאה אצלך סימנים לככה וככה זה אומר שגם אצלי עלולים להיות כאלה? מה זה מידבק?"
לזה לא היתה לה תשובה אבל היא סרבה לבטל את התור שקבעה על דעת עצמה ועל חשבון זמנה היקר. גם עם זה הוא נאלץ להשלים.
אחרי כל אלה הוא לא הופתע כשהיא דווחה לו במלוא הרצינות "קבעתי לנו תור לרופא נשים".