תורת היחסות הפרטית

הוא למד לא מעט פיסיקה במהלך שנותיו. גם היום, במורד עקומת חייו, הוא מנסה לתהות על קנקנו של יקום, צפונותיה של מכניקת הקוונטים ונפתוליה של תאורית המיתרים. היא – לא. זה ממש לא מעניין אותה.

הוא יודע שהזמן יחסי. הרי גם את רזיה של תורת היחסות, זו שאיינשטיין הגה וטווה את אריגיה בתחילת המאה הקודמת, הוא הכיר על בוריה. היא כמובן שלא. לא שאיננה יודעת מי היה אלברט אינשטיין, אבל היא מתחברת יותר, הרבה יותר, לאריק, גדול זמרי ישראל.

גם הוא אוהב את קולו הרך ואת כישורי המשחק של אריק איינשטיין אבל למשמע השם הוא חושב תחילה דווקא על המדען הגאון. דא עקא ששניהם כבר לא איתנו.

הוא יודע שיחסיות הזמן באה לידי ביטוי בנסיבות שאינן חלק ממציאות חיינו אלא רק במהירויות קרובות למהירות האור. וזו כידוע, עדיין רחוקה מהישג ידה של הטכנולוגיה העכשיווית. ושחלילה וחס לא נחטא לאמת, הכוונה למהירויות הרווחות בשיגרת ימינו – מהירויותיהם של בעלי חיים, כלי תחבורה, כדורי טניס, טילים פגזים וקליעים ולא מהירויותיהם של חלקיקים אלמנטריים בתוך קרביהם של מאיצי חלקיקים. גם לא מהירויותיהם של גרמי שמיים מרוחקים אי שם במרחבי הקוסמוס.

היא אימצה את משנתו של אלברט בכל מאודה והוויתה. הזמן שלה לובש ופושט צורה כרצונה. נימתח פלאים כשהיא מחכה ומתכווץ כשהאחרים מצפים לבואה. אלברט פסק ש"הזמן הוא תלוי צופה". בגירסה שלה – "הזמן הוא תלוי מצפה". לכאורה הבדל קליל בסמנטיקה אך כבד בפרקטיקה.

יתר על כן, בלא שתהא מודעת לכך, עלה בידה למזג את הזמן של אינשטיין עם עיקרון אי הוודאות של היזנברג, משימה בה כשלו גדולי הפיסיקאים, מזה דורות. אפילו סטיבן הוקינג הדגול, שזה לא מכבר נפח גם הוא את נשמתו, העלה חרס בידו.
אבל לא היא. היא דווקא הצליחה בגדול. הזמן אצלה הוא אמורפי. לדידה, אומדניו המיוצגים היטב על ידי שעות, דקות ושניות הם חסרי כל משמעות. הזמן שלה הוא מושג ארטילאי, סטטיסטי כמו היה אפוף בערפילית של אקראיות מיסטית.

לדידו הזמן הוא מוחשי, מוגדר ומדוייק. מתקתק בקצב אחיד ומכתיב סידרי עולם. מקרין את נוכחותו, בין אם נרצה ובין אם לאו, מאורלוגינים תלויי קיר, משעוני יקיצה צמודי שידה, מצגי הטלפונים והמחשבים ומרמקולי הרדיו והטלויזיה.

הוא עונד שעון יד. כמעט תמיד. הרגל של שנים, מהיום בו קיבל שעון טיסו איכותי כמתנת בר-מיצווה. מאז רכש כמה שעונים נוספים. מקצתם בגלל העיצוב המיוחד, מקצתם בגלל מנגנון ההנעה החדשני ומקצתם בגלל המחיר המפתה.

היא – לא. למה בכלל צריך אם יש על האייפון ? חוץ מזה, אם ממש, אבל ממש, חייבים לדעת, אפשר תמיד לשאול מישהו.

הוא סבור שהקפדה על הזמן זה עניין עקרוני בעידן המודרני. אי עמידה בלו"ז הנה בחזקת כישלון. איחור לפגישה הוא עלבון. אולי אפילו זילזול בזולת אם האיחור הופך לסימפטום כרוני.
בסתר לבה, אולי גם היא הסכימה לכך אבל זה לא התבטא בהתנהגותה הגלוייה.

הם, היא והוא, אחרו תמיד לכל המפגשים החברתיים. לחתונות היו מגיעים אחרי החופה, לבריתות – אחרי המילה ולסרטי קולנוע – בשלהי הרבע הראשון. הצגות תיאטרון או מופעי תרבות אחרים, שהתחילו בעתם, הם ראו על פי רוב מיציע המאחרים – אותו אגף צדדי המיועד למוקצים מחמת איחור. לא אחת החליטו לוותר בעודו מנווט ברחובות העיר עמוסי התנועה, משהפנימו כי ממילא לא יספיקו להגיע לאולם לפני נעילת דלתותיו.
היא התנחמה בעובדה שחסכו את עלות החנייה. הוא הצטער על שהחמיצו את ההצגה.

הוא לא רווה נחת מכך שרדיוס החוג החברתי שלהם הלך והצטמק ביחס ישר לתדירות איחוריהם. הוא חשש שהרדיוס יצטמצם כדי נקודה, או במילים אחרות – תגזר עליהם בדידות חברתית מוחלטת.

הוא הסביר, נימק, פרט את ההשלכות הרות הגורל ועשה כמיטב יכולתו לשכנע. ברם כל נסיונותיו לשנות את גישתה עלו בתוהו. לבסוף הוא נואש, הבין שחבל על הזמן והשלים עם המצב.

הוא מעריך שגם להלוויה שלו תאחר. אולי רק איחור קליל. אולי, אם ישחק המזל, עוד בטרם הבן יאמר קדיש מעל הקבר הפתוח והבת תשא הספד סוחט דמעות. אולי תתעכב קצת יותר ותגיע רק אחרי שגופתו תכוסה בעפר. לו זה כבר לא ישנה. בלאו הכי הזמן שלו יעמוד מלכת עת שיעצום עיניו לנצח.

היא, כנראה, תאריך שנים. מלאך המוות יתאם איתה מעת לעת אך היא תאחר כהרגלה. הוא, מלאך המוות, לא יוכל להמתין עד בוש. הוא חייב לעמוד במכסה היומית. זמנו דוחק, יש לו עוד לקוחות. לבסוף גם הוא יבין שחבל על הזמן ויניח לה לנפשה.