תובנות הוויד

החיים צועקים לעברי בקולי קולות שאינם מתכוונים לחכות.
ואני עומדת במרכזם בעיניים עצומות, כראשן קטנטן בתוך ביצה ענקית, שומעת את צעקותיהם לעברי כלחישות דהויות ומבולגנות שגוזלות את דעתי מעלי.
והרי הדעת היא מקור הבהירות. וכשהיא אינה, איננה החירות. נכון שזו סוגיה שנתונה לפרשנות, כי חירות ודעת לפעמים בתחרות. אך כשבגופי הדעת נסוגה, בטבעיות מסתלקת לה זכות הבחירה. היא משאירה אותי נתונה בשביו של הרגש הלוהט, שקופא גם הוא לנוכח חסרונה של החירות. גופי נשאר חלול מתכלית וריק מתוכן, משאיר את כל גומותיו פתוחות לרווחה כמזמינות את הרוח לשרוק בתוכן ניגון חלול.

לפעמים כשאני מעשנת, משהו משתנה במוחי ואיני מצליחה להבחין האם אני מקבלת על עצמי צלילות כזאת מוחלטת שמאפשרת לי לראות מעבר למה שהמוח שלי מסוגל לראות כשהוא פיקח או האם אני בכלל הוזה.

למשל, ביום שישי האחרון כשעישנתי עם חברים בשוק הפשפשים זה קרה.
צורה חדשה של פרשנות נרקמה בריקוד צמוד עם השניות של הרגע. העולם בבת אחת נצבע לי בצבעי פנדה והוקרן אליי לאישונים כסרט מצויר. החברים נראו לי דמויות שמדבבות תסריט שכתב השם, המחשבה שלי השכילה לחזות כל תנועה ופעולה שלהם, ממש כמו צפייה באיזו תוכנית ילדים בנאלית. אחת כזו שברור לגמרי מה הולך לקרות בה הלאה אך בכל זאת, אתה מתענג על כל שניה.
היה רגע מצחיק כשאביחי גלגל עוד ג׳ויינט וסיפר שהוא מתכוון לגדל פאות לחיים כמו של אלביס. זה היה קורע ממש כי הגוף שלי הרגיש וידע, שהבחור המצויר בצבעי פנדה חמימים שעומד מולי צריך לגדל פאות כמו של אלביס. אז לקחתי צבע שחור מהחבילה והתחלתי לצייר את הפאות על לחייו . התאים לו.

או בפעמים שאני רואה את האנשים כמו המוחות שלהם. זו אחת הצורות האהובות עליי.
אני מסתובבת בעולם ורואה פלגי גוף תחתונים חיים עם מוחות ורודים במקום פנים. הם הולכים וזזים ומדברים את עצמם בניקיון מופתי. הגינונים שרכשו עם החיים, ההרגלים והחומות שאימצו כמנגנון הגנה מתבטלים והמוח שלהם משתקף אליי עירום. זה מדהים. אני מרגישה שאני בתמים מצליחה לראות את תמצית המחשבה של האדם מולי. ואני נגנבת. עד שאני קולטת שכולם סביבי מוחות מהלכים ומתפקעת מצחוק.

הצורה האהובה עליי עד כה היא כאשר אני רואה את העולם כמו דפים מספר טוב. אחד כזה שתופס אותך ולא נותן להרפות. הצבעים נעשים רכים יותר, המילים נשמעות מדויקות ובו בזמן מפתיעות. כשזה קורה, אין דבר שאני רוצה יותר מאשר לחיות את הרגע . אני סקרנית לדעת לאן הסיפור ממשיך, היכן הדמויות יפגשו את הקונפליקט הבא שלהן, הגיבורים מסקרנים אותי. אני מקשיבה בדקדוק למילים שלהם, מעבדת את טון הדיבור, מניחה סימני פיסוק.
אני לוקחת זמן בהתבוננות שלי כמנסה ללמוד קווי אופי שמאפיינים את האנשים שמככבים לי בספר. אני מבינה אותם, את המניעים מאחורי המילים, הכוונות מאחורי המעשים, הנשמה מבעד למחשבות. זה מרתק אותי.

אני אוהבת את התחושות האלה יותר מהכל, כמה רגעי חסד קטנים שמגיחים לפעמים ומעניקים לי את הזכות ללמוד ולהכיר את העולם מחדש, לראות את בני האדם מולי נטולי חומות ועירומי מלבושים, להשכיל להבין את הדחפים מאחורי הפעולות, לראות בזוג עיניים פשוטות מה שלדעתי הוא תהליך התפתחות של מחשבה אמתית וטהורה ויותר מכל אלו להצליח לגעת לעצמי בנשמה.

אם ישאלו אותי עכשיו האם אני אדם רוחני, לא אדע מה לענות. כי רוב הזמן אני רק גוף חלול וכבד שמסתפק בקשר קלוש למוחו ומנותק לגמרי מרוחו.
אך בעתים בודדות בהן אני זוכה להתיישב, הרוח פורשת כנפיים וממלאה בנשיפה את החלל הריק בגופי. ואם תשאלו אותי אז, האם אני אדם רוחני, אספר שאני השמיים עצמם.