תגיד לחץ מתי מגיע הכיף?
יש לפני שתי חוברות פתוחות, מיליון ואחד דפדפנים וכל מה שאני רוצה לעשות זה לדפוק את הראש בקיר. אבל אני לא יכולה פשוט להרים ידיים ולהכריז שנמאס לי, אני צריכה אשכרה לסיים את העבודה לפני תאריך ההגשה שלה, שהוא מחר. עכשיו אני יודעת שאני בטח נשבעת מטומטמת, אבל לעזזל אני עושה את העבוד הזאת עם עוד שלושה ילדים, אז איך הגענו לעובדה ש75 ממנה אני כתבתי וכל השאר זה מה שאני הכתבתי לאחד מהם?
אני לא מבינה אנשים למה לעזאזל הם לא יכולים לקחת חלק בעבודה המטומטמת הזאת, למה רק לי אכפת. וכן אני יודעת שיש ביום ראשון מבחן במתמטיקה ושהבגרויות ממש מעבר לפינה, פשוט מוכנות לתת בנו כבר ביס. ברור שאני יודעת אני איתכם בכיתה ולעזאזל אבל אמור להיות אכפת לכם מהעבודה המטונפת הזאת.
הראש שלי פועם ואני נשבעת שאני כבר לא באמת יודעת מה קורה, אני מלאה בקפאין ובזעם ואיכשהו המצב הזה כל-כך לא חדש לי שזה כבר עצוב.
אני מניחה שהייתי יכולה פשוט לעזוב את העבודה הזאת וללכת לעשות משהו באמת מועיל, אבל המורה כבר צעקה במשך כמעט שעה אתמול שלא יהיו דחיות ושזה מהווה חלק הרבה יותר מידי גדול מהציון שלנו. אני מרגישה מתוסכלת וחנוקה ואני לא יודעת מה מעצבן אותי יותר, העובדה שהם לא מוכרים לעזור, או העובדה שאני פשוט חצי צעד מלבכות. ולעזאזל עם הכל כי נראה שאפילו העבודה התחילה להילחם בי ואני כבר לא מצליחה לחשוב בהיגיון וכל מה שאני רואה זה את העובדה שביליתי את רוב היום בבית הספר ומחר לא עומד להיות שונה בכלל.
אני תוהה לפעמים מה המטרה בכל זה, זאת אומרת, אחרי מה אנחנו רודפים, מה המטרה של כל זה, הרי אנחנו לומדים ועובדים ולומדים עוד קצת, בזמן שכל מה שאנחנו חולמים עליו לא קרוב בכלל למה שאנחנו עושים. זאת אומרת, מערימים עלינו ספרי לימוד ודאגות, קוראים לזה ידע ופשוט מצפים מאיתנו לשתוק, אבל זה לא הסוג היחיד של ידע שקיים בעולם הזה, למען האמת, יש כל כך הרבה סוגים אחרים של ידע וחלקם אפילו כייפים, אבל הם נשמרים הרחק מאיתנו. כל מה שאנו זוכים לראות הוא ספרים וסיפור תמציתי על איך הדבר היה יכול לקרות, זאת אומרת, מתי בפעם האחרונה באמת נתנו לנו לצאת מהכיתה בשביל לחוות משהו?
תגובות (0)