תגידי לי ממה את מפחדת

״אני רוצה שתורידי את כל השכבות. אני רוצה שתחשפי. אני רוצה שתגידי לי ממה את מפחדת.״

עולה לי בחילה מהמילה הזאת, להיחשף.
אני נושמת נשימה עמוקה. חושבת לפני שאני אומרת. שוקלת מה להגיד, והאם בכלל לדבר. שוקלת יתרונות מול חסרונות. רציונלית יותר מאי פעם. ואז אני מחליטה ששתקתי מספיק.
וששיקול הדעת שלי לא יכול לעמוד בפני הדילמה של מתי חשוב להיות מושמעת ומתי עדיף שלא, ותמיד להחליט לא לדבר.
אני רוצה להיות פגיעה יותר, אני רוצה להשתפר. באמת.

״אני מפחדת מהזמן.״ אני אומרת בקול חלש אבל יציב. קצת כמוני.
״אני מפחדת מזה שהוא מנהל את כולנו. ושלא משנה כמה חופשי אתה, אף פעם לא תדע חירות אמיתית מהי כל עוד הוא נוכח. ותמיד הוא היה ויהיה נוכח. הוא ראה הכל ומכיל הכל ויראה הכל.
זו קצת תכונה אלוהית וזה מבעית אותי.״

עוד נשימה עמוקה. עוד שקילה במאזני המוח שלי. אני מתחילה שוב.

״אני מפחדת למות. אני לא מפחדת להיות מתה. אני מפחדת מהכאב הפיזי שכרוך במוות.
אני מפחדת ללכת ברחוב חשוך עם אוזניות שמנגנות ביטלס ולשוטט בריקנות של עצמי ואז להיחטף או להידקר או להיאנס. אני מפחדת מהחושך.״

הוא מביט בי המום. כנראה לא ציפה לכל המלל הזה. גם אני לא ציפיתי.
״מה עוד?״ הוא שואל ולא עובר הרבה זמן עד שפי נפסק פעם נוספת ואני נותנת לו לגעת בי עוד קצת.

״אני מפחדת שלא משנה כמה אחפור והעמיק בלדעת את הנפש של עצמי, תמיד יהיה אפשר לחפור עוד. תמיד יהיה עמוק יותר. מפחיד אותי שזה תהליך אינסופי וניצחי וזה מתיש אותי ומבעית אותי.״

״בסך הכל אני די פחדנית ופרנואידית וזה מעצבן אותי וגורם לי לשנוא הכל ובעיקר את עצמי.
זה גם מאוד מעציב אותי שאין לי אמון באנשים ואני לא יודעת למה זה.
אני רוצה ללכת ברחוב וחייך אל העולם, אל אנשים, ולא לחשוד בהם. אני רוצה להשתפר. באמת שאני רוצה.״

הוא מסתכל עליי בעיניו התכולות. לא, הוא לא מסתכל עליי. היא מסתכל דרכי, לתוך תוכי.
וזה הגיוני כי נתתי לו, אני מניחה שהייתי צריכה לצפות את זה.

״חשבתי שתגידי שאת מפחדת מכלבים.״