תבין, חבר.

הוא מדשדש בחדרו, מחפש עיסוק לנפשו השבורה. הבל פיו חריף, אפילו לאפו.
בקבוקי זכוכית שקופים אפפו את החדר, ברסיסים. הדלת נפתחה בקול חריקה חזק. הוא סיבב במידיות את ראשו, תקווה קטנה ניצתה בעיניו. אולי היא חזרה. אז, זה פשוט חזר לצבען הרגיל- שחור כלילה. לצורה הרגילה, המלוכסנת.
שמלתה הייתה עשוית קטיפה כחולה שעטפה את גופה בצורה שנראתה לו מושלמת. נעלי עקב גבוהות-צבען שחור; היו נעולות על רגליה הדקיקות והארוכות. היא הורידה את העליונית האפורה שלה, והניחה לה להישמט אל הרצפה. איפור שחור כבד היה כמאויר סביב עיניה הירקרקות, שאר פניה היו חסרות איפור לחלוטין.
הוא התקרב אליה באיטיות, מושיט את ידיו לעברה. להרגיש את חום גופה שוב, זה כל מה שרצה. כל מה שיכל לרצות. אלה לא היו הזמנים הטובים שלו. הוא היה מאושר פעם. עם משפחה, עם אישה, עם עבודה, עם חברים. חסר לא היה לו.
פתאום הכול התנפץ לו בפרצוף שלו, מכאיב לו, בלי שום רחמים.
ידה שהחליקה בפשטות על לחייו, השאירה כאב מצלצל וסימן אדום כסומק.
"בבקשה," קולו נשבר. היא הנידה בעדינות בראשה. "אבל," ניסה להמשיך למחות.
"תבין חבר, אלו לא החיים שלך יותר." קולה קר כקרח, קולה קשה כיהלום. קולה מצלצל באוזניו, קולה המתוק והנעים. הוא המשיך לדשדש ברחביי חדרו, כמעט ולא מאבד את היכרותו.
חבר. ליבו כנעקר ממקומו על ידי ציפורניה הארוכות והחדות, אך באיטיות. מסובבת היא את אצבעותיה בתוכו, יותר עמוק. ויותר עמוק. ויותר עמוק.
צל מתקרב, נעמד מאחוריה. שם יד קרה על כתפה. זה מה שרואים מלמטה.
הם הולכים. וצוחקים. אחרי כמה דקות הם חוזרים, ולשונו נכנסת עמוק בתוך גרונה. עמוק. כמו אצבעותיה שעדיין דבוקות לליבו. לכול גופו. זה גם מה שמרגישים למטה.
זה לא נחמד במיוחד למטה.
כשהם הולכים והפעם לתמיד, היא לוקחת את ילדיו התמימים, למקום אחר.
מקום שלא יראה אותם יותר.
ומשאירה אותו, תלוי בידי הסמים והאלכוהול לנצח.