תאר לעצמך (פגיעה.)
אבן אפורה, חדה, יותר גדולה מהראש שלך נאספת בידי מישהו שנראה לך כמו הר. הענק הזה מסתכל עלייך וצוחק, ואתה עוד לא יודע למה. אתה נמצא במקום שאתה לא מכיר, מוקף בענקים כאלה, ואתה לא זוכר איך נכנסת. או איך אתה אמור לצאת..
אין אוכל, רק חול, מדרכה ובניינים, גדרות פה ושם. כל העצים כרותים. המון קולות וריחות משונים באים מכל כיוון, זה מבלבל.
אז אתה מסתכל על הענק הזה, שמסתכל עלייך בחזרה. אתה רואה בעיניו הבזק של משהו, זה הבזק של..
רוע.
אתה לא מספיק לקלוט דבר כאשר אתה שומע את האוויר נחתך, ורואה את האבן מתקרבת אלייך, עוד ועוד ועוד.. זה קורה כל כך מהר. מהר מדי. אז אתה פשוט לא מספיק…
עכשיו תאר לעצמך שזה מה שהיו עושים לך, בדיוק כמו שעשית לגור החתולים ההוא שנכנס לבית הספר שלנו.
תגובות (6)
הרגשתי שונה בחלקים של הקטע הזה..
קודם הרגשתי:"זה מזכיר לי את פרסי גקסון!"
ואז.."זה נשמע כמו סיפור שואה"
ולבסוף…"הוא פשוט חתיכת ^%*&#$!!%^6@@!!*^@!!?!"
יש דבר כזה רוע..אני לא פסיכולוגית, ואני לא יודעת אם מישהו יודע מאין זה נובע ואיך אפשר לתקן את זה, והאם זה בכלל אפשרי מבחינה גנטית(סטיתי מהנושא),אבל בינתיים…
כמה עצוב:(
חח מה שום מה מה שתארת בהתחלה קצת הצחיק אותי.
ויאפ..
לא בטוחה עד כמה אפשר להפוך רע לטוב.. או לפחות ל-פחות רע…
אני כ"כ שונאת כפוגעים ככה בחיה שהיא גם יותר חלשה ממך, בלי סיבה.
בלי קשר לזה שהפעם זה היה חתול.
משום מה*
*סיפור אמיתי* אח שלי תמיד היה גרופי של הנוער העובד, והייתה תקופה שהוא היה מכריח אותי לצאת כי אני חנונית כזו שלא זזה מהבית.. הוא בעצמו לא בא כי הוא גדול מדי..
יום אחד עקב אחרי גור חתולים ג'ינג'י מבית הספר. לא עשיתי כלום, הוא פשוט החליט שבא לו. הגעתי הביתה והתחננתי בפני אמא שתרשה לי לאמץ אותו. היא לא הסכימה, ואמרה לי שנשאיר אותו אצלנו עד שנמצא לו בעלים שירצו אותו. קראתי לו אורנג' (לא מקורי, אבל זה הדבר הראשון שקפץ לי לראש. כאילו זה מה שהוא וזהו- אלוהים בעצמו חתם על המסמך שלחתול זה קוראים אורנג'.). אח שלי התעקש שאני אצא לפעולה, אבל הגור לא עזב. הוא פשוט המשיך והתחכך בי, אז נתתי לו לבוא איתי. זו הייתה הפעולה הכי כיפית בחיים שלי. כשיצאתי, חבורת ביריונים מבית הספר הגיעה והתחילה להציק לי. אני אישית מסוגלת להתמודד איתם, אבל הם הבהילו את אורנג', נשפו עליו וניסו להפריד בינינו. הוא התחבא לי בין הרגליים כמו גור מבוהל. בסוף אחד מהילדים הרים אבן וזרק עליו, והוא ברח אל השיחים. ניסיתי לעקוב אחריו, הילדים האחרים התחילו גם ואחד מהם פגע לי בגב. צרחתי עליהם שאני אדווח למשטרה. הם ברחו מיד כמו חבורת נמושות, אז הרשיתי לעצמי להתפרק מכאב ומדאגה לגור שלי שלא מצאתי. הוא בטח נפגע.. חזרתי הביתה וסיפרתי לאמא, אבל לה לא היה אכפת מהחתול. היא התקשרה למשטרה ולבית הספר ודיווחה שזרקו עלי אבן, לא שמה פס בכלל על גור החתולים. לא זכרתי את השמות של הבריונים, אז הם מעולם.לא.נתפסו. היום יש לי חתולה מדהימה בשם אנג'ל (שאני מחבקת כרגע תוך כדי הבכי) אבל זה לא עוצר אותי מלבכות בכל פעם שאני רואה חתול כתום. אני זוכרת ששבוע אחר כך גם ראיתי אחד, רק שהוא היה דרוס, וזה כואב. אולי זה היה אותו אחד..
כל הסיפור התרחש לפני בערך 5 שנים.
הו…:<
אני זוכרת איך פעם ראיתי משהו פרוותי וג'ינג'י כשהלכת הבייתה ובדיוק דיברתי בטלפון. ואז צרחתי לה חתיכת צרחה שגרמה לה נראלי להיות עוד יותר חירשת וכולם ברחוב הסתכלו עלי, כי ראיתי שזה היה חתול כתום ששוכב ליד המדרכה אבל הראש שלו שוכב שם גם מופרד ממנו והעיניים שלו חסרות ודם על המכונית שהוא שכב לידה.
זה לא יוצא לי מהראש.
~מה יש לחתולים ג'ינג'ים?!~
זה פשוט… לא רוצה, ממש קשה לי להתמודד עם פגיעה בחיות. אני יכולה לשרוט מישו עד דם בכיף ולצפות במוות או משו, אבל כשזה מגיע לחיה אני בוכה את הנשמה.
דאמאט.
העולם הזה דפוק כי יש בו אנשים שפוגעים בחיות מסכנות.
דאמאט.
לה=דיברתי בטלפון עם אמאשלי