שתי רגליים אחוריות.

בדיוק חזרתי מביקור אצל אביב, בבית שלו תמיד שמח. איך שאני נכנס אבא שלו צועק "אביבי, תחייך! מושיקו פה!" ואני עולה אליו לחדר.
אבא שלו הסתובב חצי ערום במטבח ושר שירים בערבית תוך כדי שהוא מכין שקשוקה, תמיד צחקנו על יהורם שהמרכיב המיוחד בשקשוקה שלו זה שיערות חזה.
אמא שלו ישבה בסלון וקראה איזה ספר שנשים בגילה קוראות, עם עטיפה בצבעים של ירוק ואדום, הדפס של נעלי עקב והשם של הסופרת בולט בלבן.
אני ואביב ישבנו אצלו בחדר, הקשבנו לאלבום ישן של אלג'יר ובכינו על המוות של גבריאל בלחסן.
"אתה קולט מושו?" הוא אומר לי, "יכולנו ללכת להופעות שלהם, אינעלראבק."
"קולט כמו אנטנה." עניתי עייף ומרוכך מהמוסיקה.
לצלילים של גיטרות בוכות אבובו סיפר לי על החברה החדשה שלו, אמר שאתמול באה אליו פעם ראשונה נטע אחת ונראה לו שזה הולך להיות רציני.
"רציני, אבובו?" שאלתי, קצת מזלזל. "ממתי אתה רציני בקשרים רומנטיים?"
"רציני אני אומר לך!" הוא צחק וזרק עליי כרית, "נשבע לך, נטע הזאתי.. ארבע חודש ביחד לפחות."
ככה אבובו, נותן לכל הדברים דד ליין, יודע מתי הם יגמרו עוד לפני שהם מתחילים.
"שמע אבובו, ארבעה חודשים ביחד זה מלא, ואתם באמת נשמעים מאושרים, מבסוט עלייך נשמה."
"תודה נשמה!" הוא מזייף התרגשות ומוסיף במבטא פולני – "בוא בוא לדודה שמחה תביא נשיקה!".
כשאבובו רוצה תשומת לב או חיבוק ולא יודע איך לבקש הוא עושה חיקוי של איזה דודה רבא שלו, הדודה שמחה, וככה – במבטא פולני כבד מקרב אותך אליו חצי בכוח, מחבק ומנשק באוויר.
–
"ילדים, בואו! שקשוקה!" יהורם צועק לנו מלמטה. שמחתי – המון זמן שלא אכלתי ביצים עם עגבניות ושיער טרי.
אחרי השקשוקה של אבו-אבובו והשיחה עם אמו-אבובו על הבית ספר והמורות והמחנכת החדשה החלפנו כיפים והתקפלתי משם.
בדלת אבובו שלף שוב את הקטע עם הדודה שמחה, ככה כדי לקבל חיבוק אחרון עד הפעם הבאה שאני אראה אותו.
רק באוטו הבנתי שהנטע ארבע-חודש החדשה הזאת של אבובו, היא נטע שהייתה שנה-וחצי שלי, היא עברה לגור וללמוד ביבנה ובגלל זה היא החדשה אצלו בכיתה.
"איזה שמוק!" דפקתי על ההגה, "הוא יודע! הוא יודע שזאת נטע שלי, חתיכת מניאק האבובו הזה."
כל הדרך גבריאל צרח דרך הרמקולים, לא הצלחתי להתרכז בנהיגה בכלל. טסתי על הכבישים, עברתי ברמזור כתום זוהר וכמעט החלקתי בכיכר שליד התיכון שלי.
אני זוכר שראיתי את גברת ויינברג עוברת לידי עם הפינצ'ר שלה ואז עליתי על במפר ומיד אחריו על עוד אחד.
הבמפר השני צרח חזק כמעט כמו הרמקולים ואחריו רצה אלינו ויינברג הזקנה בהיסטריה, הבמפר השני היה פיצ'י – הכלב שלה.
–
"לא יחזיק." אמרו לויינברג אצל הווטרינר, "הרגליים האחוריות הלכו. איכות החיים שלו תרד משמעותית."
הם נתנו לפיצ'י ארבעה חודשים גג, בדיוק כמו שאבובו נתן לנטע שלי.
אבובו ואני המשכנו להקשיב לאלג'יר אצלו בחדר ולאכול את שקשוקת אבו-אבובו המפורסמת שנים אחר כך, חודשיים אחרי שהקטע התחיל הוא סיפר לי שהוא ונטע נפרדו.
בכל פעם שאני חוזר מהבית שלו עם האוטו אני נוהג הכי בזהירות שאני יכול. מדי פעם אני עדיין רואה את ויינברג הזקנה מסתובבת עם פיצ'י הפינצ'ר, עכשיו יש מישהי צעירה שמגלגלת אותה על כיסא כזה עם מגש, ופיצ'י הולך לידה, עדיין בלי רצועה – גם לו יש גלגלים במקום שתי רגליים אחוריות.
–
כשאבובו אומר שהקשר עם נטע היה הדבר הכי טוב שיכל לקרות לו ושהוא מטומטם שהוא פיספס בחורה כמוהה, אני אומר לו שזה חרא קשר, גם ככה היה אמור להחזיק רק ארבע חודש.
אבובו אומר שהקשר הזה עלה לו 250 שקל על דייטים ובשברון לב, אני אומר שזה עלה לפיצ'י בשתי רגליים אחוריות.