שתי נשים

חדר לבן, שתי מיטות מופרדות בווילון תכלת עבה ומוכתם, לצדן כיסא פלסטיק כחול. החולים דוממים. מונשמים ומחוברים לצינורות ולמכשירים המחזיקים אותם בחיים ומזמזמים חרישית, המוניטור מראה גרף עולה ויורד באופן קבוע וצפצופו כמעט מרגיע, ביפ, ביפ, ביפ… הקירות צבועים בצבע שמן לבן. חבל שלא תלו איזה תמונה, או אפילו פרסומת, כדי לשבור קצת אתה המונוטוניות שבחדר, חשבתי בלבי. אריחי הרצפה האפורים נראים מלוכלכים, גם מיד לאחר שהמנקה שטפה אותם במים מהולים באקונומיקה חריפה. מי היה רוצה להתעורר בחדר כזה?
מאתמול אני כאן, יושבת על הכיסא למרגלות המיטה, מחכה שיתעורר. בחוץ במסדרון המולה גדולה. חמולה שלמה מאיזה כפר ממלאת את הספסלים, מבוגרים וילדים צווחים בקולי קולות. מדי פעם עוברת האחות וצועקת "אני מבקשת! כולם לפנות את המסדרון! כאן מחלקת טיפול נמרץ ולא שוק!" והחבורה הקולנית אוספת את הסלים והילדים מהספסלים ומתקדמת לעבר היציאה. אני מסתכלת על שני החולים במיטותיהם, אדישים לנעשה סביבם. אולי דווקא המולה שכזאת יכולה להעיר את החולים מתרדמתם? כמה אני מתגעגעת עכשיו למשפחה הקטנה שלי. כל הזיכרונות צפים ועולים. היכרנו בתנועה, מנחם היה המדריך החתיך שכל הבנות חשקו בו ואני זכיתי. כל כך הרבה שנים חלפו מאז, ים של חוויות. היו לנו חיים טובים ביחד, גידלנו שני ילדים בהרמוניה משפחתית, אבל עכשיו אני לבד פה. עמרי עסוק בענייניו, רק מצלצל מדי פעם כדי להתעדכן, ואסף בפילדלפיה לומד לתואר שני במחשבים, אולי יצליח לעלות על מטוס ולהגיע מחר. זיכרון מהטיול שעשינו כולנו בארצות הברית מחוף אל חוף ממלא אותי בערגה. אחרוני החמולה עוזבים את המסדרון ואני מחייכת לעצמי כשאני מנסה לדמיין אותם נוסעים מחוף לחוף בארה"ב. האישה המכוסה כולה מכף רגל עד ראש נכנסת לחדר ומתיישבת בכיסא שלידי. תווי גופה נבלעים בתוך הבד העבה ורק פניה העגולים מציצים מתוך כיסוי הראש. אני מנסה לדמיין ללא הצלחה את תווי גופה מתחת לשמלה הרחבה.
"זה בעלך?" שאלתי בזהירות. הוא נראה כל כך מבוגר. שיערו הדליל לבן לגמרי ופניו מחורצות בקמטים. יכול להיות שהוא אביה.
"כן" ענתה בשקט.
"הוא מבוגר ממך" אמרתי, "כמה שנים ביניכם? "
"התחתנו כשאני הייתי בת שמונה עשרה והוא בן ארבעים וחמש"
"רצית להתחתן אתו?" למראה הבעתה התחרטתי על השאלה. מה אני דוחפת את האף לחיים של זרים? אני לגמרי לא מאופסת אחרי ככל השעות האלה לבד. תמיד היינו ביחד, אני ומנחם, ועכשיו כאילו הרצפה נשמטה מתחת רגלי. כל שנים טיפחנו את העסק ובדיוק עכשיו קיווינו לפרוש ולהתחיל את חיינו השניים, לטייל בעולם, לראות הצגות, ליהנות בחיק המשפחה. אבל בבת אחת הכל התהפך.

פתאום נכנסת לחדר אחות משמרת הלילה, לבושה במדי סקראבס ורודים ומקומטים ולרגליה נעלי קרוקס לבנים שיצאו מן האופנה לפני שנים. פניה עגלגלים ועייפים ועל אפה משקפיים עבים שמשווים לה מבט חודר.
"מי זאת גברת מחמוד ומי גברת כהן?" היא פונה לעברינו במבטא רוסי כבד. ברצינות? אני וגברת מחמוד החלפנו מבטים, היא סוקרת אותי לאורכי כאילו מדמיינת את עצמה בדמותי ומהנהנת לעצמה, ואני מחזירה מבט רוטן אל האחות. בחוסר סבלנותה היא אפילו לא שמה לב לגיחוך שבשאלתה. ללא המתנה לתשובה היא המשיכה במהירות.
"אני יודעת שחיכיתם כל היום להיפגש עם הרופא, אבל הוא לא התפנה. אני יכולה להגיד" היא הפנתה ידיה אל עבר מר מחמוד ואל מנחם, "שני החולים במצב דומה. צריך לחכות ולראות איך הם יעברו את הלילה."
היא פנתה למיטתו של מנחם, בדקה את העירוי ורשמה את הערותיה בדפים המהודקים למרגלות המיטה.
"אין טעם שתישארו הערב. אנחנו לא מרשים לבני משפחה לשהות בלילה במחלקת טיפול נמרץ, עדיף שתצברו כוח בבית ותחזרו מחר בבוקר. אם יהיו התפתחויות נודיע לכן"
בחוץ קריר וגשם טורדני יורד. מפרץ החנייה של המוניות ריק. אני עומדת ומחכה, אולי תעבור מונית בכביש, כשגברת מחמוד עוברת ומבחינה בי.
"גברת כהן?" היא שואלת במבטא ערבי בולט.
"עדנה, שמי עדנה" עניתי.
"למה את עומדת פה בגשם?"
"הזמנתי מונית" אני משקרת. בגט-טקסי לא מצאתי מונית זמינה. בכלל, בשעה הזאת קשה להשיג מונית וביום גשום בפרט. אני כבר מחכה להיות לבד בשקט של הבית.
"לא תשיגי מונית עכשיו" היא אומרת ואוחזת בזרועי, "בואי איתנו" והיא התחילה להוביל אותי לקראת טנדר מלוכלך שעל דלתו לוגו של חברת בנייה "יוסוף מחמוד ובניו – קבלן בניין, שלד ושיפוצים". לפתע לא היה לי כל כח להתנגד. מה כבר יכול לקרות? יקחו אותי הביתה ואהיה אסירת תודה וכשמנחם לא יחלוק עוד חדר בבית החולים עם יוסוף, לא אראה אותם יותר.
"אני גרה למעלה על ההר" אמרתי "רחוב…"
"לא, לא" קטעה אותי גברת מחמוד, "את אורחת שלנו. תבואי איתנו אל הכפר" והיא אמרה משהו בערבית לבנה שנהג.
הטנדר כבר פנה צפונה ונסע במהירות בכביש הרטוב. הסתכלתי סביבי בחרדה גוברת, "אני חייבת לנסוע הביתה" ביקשתי בבהלה, "בבקשה, תהפוך כיוון."
"מה יש לך לעשות בבית לבד, הא?" גברת מחמוד ניסתה להרגיע אותי, אך ללא הצלחה. על פניה עלבון על דחייתי את הכנסת הפנים. "תבואי אלינו. נכין סעודה, ותשני ומחר בבוקר נחזור לבית החולים. כן? זה בסדר. את תראי שזה מה שאת צריכה" היא החליטה בשבילי ושוב שמעתי חילופי דברים בערבית מהמושב הקדמי.
נשענתי בחזרה על הספסל במושב האחורי, מתנשמת כאילו גם אני אקבל התקף לב עוד רגע. מרוב דאגה עצמתי את עיני, מנסה לחשוב איך לצאת מהמצב הזה, ובלי לשים לב, נרדמתי.
גברת מחמוד טלטלה את כתפי. "הגענו"
פקחתי את עיני, מנסה להבין היכן אני נמצאת. דרך עפר צרה ומשני צדיה בתים צפופים, בנויים ללא כל סדר על צלע הר. רבים מהבתים ללא כל גימור חיצוני. הכפר, נזכרתי בבעתה. לא היה לי מושג היכן אני נמצאת, שוב התחלתי להתנשם.
"בואי" היא אחזה בזרועי "תיכנסי ותתרענני קצת לפני הסעודה" פניה מעודדות אותי, הלכתי אחריה בלית ברירה, מקללת את הרגע שנכנסתי אל המכונית.
בניגוד להזנחה מחוץ לבית, בפנים ניכר שהמשפחה לא ידעה כל מחסור. מסביב לקירות הסלון הגדול כמה ספות עור עומדות מסביב לסלון רחב ידיים, כמו אולם קבלה גדול, ובמרכזו שולחן עץ מגולף שעומד על שטיח פרסי ענקי. הקירות ריקים, כמו בבית החולים, חוץ מטלוויזיה עצומת מימדים שתלויה על הקיר.
הובלתי אל חדר גדול שבו מיטה זוגית ומיטת תינוק. בצד נפתחה דלת לחדר רחצה.
"תנוחי קצת, עוד מעט אקרא לך לארוחת הערב" רציתי למחות, אבל היא עצרה אותי "אנחנו, שתינו אותו הדבר" באמת? הסתכלתי סביב וחשבתי ששום דבר אינו אותו הדבר.
נשארתי לבד בחדר הזר. הכל נקי ומסודר ללא רבב. גם כאן אין כל קישוט על הקירות, אבל הרצפה מכוסה בשטיח צבעוני ויקר. כשנכנסתי לחדר הרחצה הזדעזעתי ממראה פני. המסקרה נמרחה מעיני בקו שחור עד ללחיי ושיערי פרוע. מזל שלקחתי איתי כמה דברים בסיסיים כשיצאתי בבוקר לבית החולים. שטפתי את פני. הרגשתי איך כל החשש והדאגה שרבצו עלי מאז שמנחם חלה נשטפים עם המים. מוזר, אבל איכשהו הרגשתי הקלה להיות באותו המצב כמו של האישה שלקחה אותי אל ביתה. מה הסיכוי? שני הגברים קיבלו התקף לב חמור באותו הזמן. שניהם שוכבים זה לצד זה בבית החולים. מה הסיכוי ששניהם ימותו? ששניהם יחיו? חייכתי לעצמי בעידוד, יהיה בסדר.
בדיוק כשסיימתי להסתרק ולחדש את האיפור נכנסה האישה אל החדר.
"הו, את נראית הרבה יותר טוב" חייכה אלי. "בואי שבי עם המשפחה בסלון עד הסעודה" היא בחנה את פני "את אישה יפה"
"רוצה גם?" שאלתי בספונטניות. פניה התפוחות נקיות מאיפור. מעניין אם אי פעם התאפרה. עיניה התמלאו התרגשות, כמו ילדה קטנה שרוצה להראות כמו אמא שלה, היא הנהנה.
השתמשתי במה שהיה בתיק האיפור שלי. הדגשתי את עיניה הירוקות בשחור וצבעתי את ריסיה. העליתי סומק ורדרד על לחייה ואת שפתיה מרחתי בליפסטיק ארגמני. שוב דחפתי את האף למקום שלא הייתי צריכה. מה היא צריכה איפור? פניה קיבלו מראה גרוטסקי, כמו מסיכה של הלואין שמציצה מתוך המטפחת, אך היא הסתכלה על עצמה והנהנה בסיפוק.
"תודה"…… היא חייכה, "את עדנה, כן? אני סוהא"

כשיצאנו אל הסלון ישבו בו כמה גברים שהציגו את עצמם כבניה. מהמטבח נשמע שקשוק שהעיד על הכנת ארוחת הערב אבל לא הורשיתי לעזור
"את אורחת שלנו. זהו." אמרה בפסקנות. לא נותרה לי ברירה ישבתי על
הספה הגדולה, הגברים התעלמו ממני והסתכלו בתכנית טלוויזיה בערבית. פתאום ניגש אלי זאטוט כבן שנתיים, הסתכל עלי בעניין, טיפס על הספה וליטף את שיערי הבלונדיני בפליאה. חייכתי אליו, ואחד המבוגרים דיבר אליו בשטף, והוא, כאילו קיבל רעיון רץ לחדר אחר והביא לי ספרון. התיישב לידי והראה לי. ילדון נבון. אמרו לו שאני לא מבינה, אז הוא הביא לי ספר ללימוד המספרים.
גייסתי את כל הידע שלי בערבית. הרפרטואר שלי כלל במזל את המספרים ו'שוקראן' זהו. בדף הראשון מופיע סוס אחד. הראיתי לו "ווחד. סוס"
הוא התגלגל מצחוק. כמעט נעלבתי. תינוק צוחק ממני. וכך הפכנו דף אחר דף, כל תמונה מלווה בצחוקו המתגלגל. לבסוף הוא פיהק, רץ למטבח והביא בקבוק חלב, טיפס לחיקי ונרדם.
ארוחת הערב הייתה חפלה אמיתית. בנות המשפחה, בלבוש מודרני יותר מאם המשפחה, העלו על שולחן האוכל הגדול סעודת מלכים שהשכיחה ממני ברגע את חוסר התיאבון שתקף אותי עם חוליו של מנחם. נדמה לי שלא אכלתי כלום מהבוקר. התביישתי קצת, לשבת לשולחן בבית זר, מסביבי שיחה קולחת בשפה זרה, אך סוהא נתנה לי מדי פעם מבטים מעודדים ומלאה את צלחתי שוב ושוב. הטלפון שלי צלצל בדיוק כשסיימתי לאכול את העוגיות המתוקות והתה שהוגשו לקינוח.
"אמא? איפה את? הגעתי הביתה ודאגתי כשלא מצאתי אותך. אבא בסדר?"
עכשיו הוא מצלצל? עכשיו הוא דואג? כל היום ישבתי לבד עם המשפחה הזאת ועכשיו הוא פתאום נזכר לדאוג?
"הכל בסדר. אני מתארחת אצל המשפחה של החולה ששוכב במיטה הסמוכה לאבא"
"איפה?"
"לא יודעת. באיזה כפר"
"בכפר ערבי? אמא!" קולו נעשה היסטרי "חטפו אותך?! אני מתקשר למשטרה" הוא צווח.
"לא צריך, הכל בסדר. אני בסדר. תירגע"
"מה תירגע? את מבינה מה קורה? הם חטפו אותך, אמא. תגידי לי איפה את אני בא לקחת אותך עכשיו" איזה בושה כולם הסתכלו עלי בחמלה מהולה בהתנשאות. נתתי את הטלפון לאחד מהבנים והוא הסביר לעמרי איך להגיע, ולאחר כחצי שעה הם נכנסו לטנדר ויצאו לעבר הכניסה לכפר כדי להראות לעמרי את הדרך. נשארנו שתינו לבד.
"לא רציתי"
"מה?"
"להתחתן איתו. לא רציתי" שתקנו.
"רציתי ללמוד רוקחות. הייתי מאוהבת בשאפיק הבן של השכנים, רציתי להתחתן איתו. אבל אבא, הוא אמר לא. את תתחתני עם יוסוף. הוא ישלם יותר, הוא אמר" דמעה נצצה בעינה. "יוסוף היה טוב אלי בהתחלה, עד שיום אחד הוא הבחין איך אני מסתכלת על שאפיק. הוא ידע. מאז הוא לא דיבר איתי. תמיד שתק. ככה כל השנים"
"ומה קרה עם שאפיק?" שאלתי.
"שאפיק? הוא התחתן עם החברה הכי טובה שלי. הם גרים כאן ממול. כל יום הוא עובר כאן לידי וגם הוא שותק. לעולם לא אומר לי מילה" אחזתי בידה וישבנו כך מקשיבות לשקט שמסביב, כל אחת עם המחשבות שלה, עד שהופיעו אורות הטנדר במעלה כביש העפר ואחריו המכונית של עמרי.

"תודה על הכל" התחבקנו לפני שיצאנו לדרך הביתה. הגשם כבר פסק אך ריחו עדיין נישא באוויר. עומרי והבנים טפחו אחד לשני על השכם בידידות. הם עצרו בבית הקפה הקטן בכניסה לכפר והורידו כמה בירות, בזמן שהמחסומים ירדו גם ביני לבין סוהא. "יהיה בסדר. נתראה מחר בבוקר"

החדר בוהק בלבן, החולים עדיין דוממים, עדיין מונשמים. המכונות עדיין מזמזמות ומשמיעות ביפ, ביפ, ביפ…
אני מלטפת את ידו של מנחם וספק חשה אותו לופת את ידי ברפיון. סוהא יושבת לצד בעלה, מסתכלת לכל הצדדים. היא רוכנת לעברו, נשענת על הצינור המחובר לאפו, וכאילו לוחשת משהו באוזנו. המוניטור מתחיל לצפצף בקול.