שתיקת תולעת סדין המשי

אני זוכרת את תווי החדר ההוא שייעדת עבורי כאשר הייתי באה אליך, אל ממלכתך הבלעדית. זוכרת איך הכלת אותי במעבריך. איך היית שלי בכל רמ״ח אבריך- בדיוק כפי שהייתי אני עבורך. לעתים אני תוהה כמה חלל ריק פעור בנו, למרות שנהיר לי כי אינך שלי- כפי שמעולם לא באמת היית. הפעם הראשונה ההיא חרוטה בי כמו צלקת הממאנת להיעלם.. הגעתי אל החדר המיוחד הזה בממלכתך, מיטה זוגית גדולה עם אפיריון שכאילו נלקח מאיזו אגדה אורבנית- הכל היה כל-כך אמיתי, שמיאנתי מאז לצאת מתוך כסות המשי שעטפה אותנו בין הסדינים הרכים. ובאותה פעם ראשונה בה נגעת בי- שכבתי עירומה ושקטה מתחת לשמיכת הפוך הכבדה, ציפיתי לך ובאמת באת אלי. הניגוד הזה בין גופך המוצק והגדול- לבין המגע הרך והעדין שלך, השאירו בי צריבת נצח. אני זוכרת את מגע גופך שנצמד אליי בערגה, בצימאון של הלך מדבר המחפש מנוח. ידך חפנה את שיערי הארוך אשר נח על הכר הצחור, וביקשת רשות להריח את צווארי- שתקתי, אני רגילה לשתוק, אתה אוהב אותי שותקת. התפתלתי אליך, וייחלתי רק להיות תולעת משי עבורך- זו אשר טווה בשבילך סדינים ואפיריון, וחלום אביב-קיץ השמור רק לנו