שקופה עם בדידות של כאב

'אני כבר לא יכולה להכיל את זה, די נמאס כל הקטע של האגו שלו.
להגיד שאני עדיין רוצה אותו? ממש לא!
בעצם.. אולי, אני לא יודעת, קצת.
הימים מבלבלים אותי,
כל פעם שאני רואה אותו יש בי איזה שהוא שביב של תקווה שהוא יפנה אלי, אפילו יחייך.
אבל כשהוא מביט בי סוף סוף- המבט שלו נראה חלול, כאילו הוא מביט במשהו מאחורי, כאילו אני שקופה'
היא כותבת את המילים האלה והדמעות לא מאחרות לבוא.
היא כל כך נואשת למילה טובה, חיוך, כל התייחסות כל שהיא, אבל מעבר לבית שומעים קולות עמומים של צחוק ושל אושר של ילדים מהגינה שלא יודעים עדיין מהו כאב אמיתי.
'אתה יודע, להיות שקופה זה הכי גרוע. זה להיות- אבל לבד, לחיות- אבל בעולם אפור.
מאז שעזבת אותנו ההרגשה הזאת הולכת ומתעצמת.
כשאתה היית פה תמיד היית נותן לי את ההרגשה הממכרת הזאת של ביטחון, היית לוחש לי שהכל בסדר, שאתה אוהב אותי.
אבל אתה כמו כולם, גם אתה עזבת, גם אתה השארת לי את הבדידות לעצמי, השארת אותי בלי יכולת להתמודד עם הפחד שתמיד זוחל בלילה ביחד איתי לשמיכה.
רועי, אח אהוב שלי- הלכת והשארת אותנו לבד.
נשארת פצוע בשדה הקרב עם הבדידות שאף פעם לא חווית לפני, גססת, קיווית שמישהו בכל זאת יבוא.
אבל כנראה שגם אתה, זה שתמיד היית מוקף באנשים,
גם אתה עזבת אותנו לשמיים עם הרגשה של בדידות.
הדמעות מטפטפות על הדף, אבל אני הבטחתי לעצמי שאתה לא תיקבר לבד בחושך, המכתב יהיה איתך.
תקרא אותו שם למעלה- ותשמור עלינו שאני לא יישאר לבד כמוך. אוהבת עד אין סוף'
היא חותמת את המכתב בשמה, אוספת את כל הכאב לתוך תוכה, קמה מהכיסא ויוצאת אל כולם.
בשקט מעיק הם יוצאים אל הקבר הטרי, בדמעות של כאב ושל אובדן