שער ורוד

ירד גשם. גשם זה דבר כל כך מדכא אבל עדיין הוא משך אותי לנשום אותו, לחוש את מגעו הקר על פני וגם הייתה לו נטייה קבועה להתערבב בהשראה שלי.
אך בלעדיו לא הייתי פוגשת את מיי. קשה לתאר לעצמך מצב שבו ברגע שאתה מוצא את הנקודה החיובית הראשונה באותו השבוע, או החודש, ואז נערה עם שער ורוד מסתובבת במקום באמצע גשם ומוציאה לשון. וזהו. הנערה ניגשה אלי כשראתה שאני מתבוננת בה בסקרנות, היא הושיטה יד קטנה והציגה את עצמה. העניינים עם מיי היו קלים, רוצה להיות חברה? בשמחה. רוצה סתם לדבר או לשאול שאלות? תשאלי. היא הייתה מהטיפוסים המסקרנים האלו שהופכים להיות חלק משמעותי בחיים בזמן קצר ושהיו נפתחים בקלות אליך, וניסו לגלות את האופי האמתי שלך, שאתה מסתיר לעיני כל.
פעם שאלתי אותה ביום גשום נוסף מה היא אוהבת יותר מגשם. היא עצמה את עיניה הירוקות וחייכה חיוך קטן כשלחייה מסמיקות, דבר שהיה קורה הרבה משום שהייתה ביישנית ולעיטים חשבה שמה שתגיד יצחיק אנשים הרבה יותר ממעשיה.
"אין דבר יותר כייפי מלחבק מישהו שאתה אוהב… ואז הוא מחבק אותך חזק עוד יותר." היא לחשה בלהיטות ועיניה הבריקו, היא הביטה בי זמן ממושך, כשהבנתי מה היא רוצה ממני גלגלתי את עיני אך עדיין הושטתי את זרועותיי אל הדמות החמודה שלפני והיא החזירה לי חיבוק, חזק פי כמה וכמה והבנתי על מה היא דיברה, התמוגגתי מהמגע החם והרך שלה ומהאהבה שלה כלפי ואז לאחר שנאלצנו להפסיק שתינו הלכנו בגשם כאלו שהוא לא מפריע לנו, והוא באמת לא.
מיי הייתה טיפוס ביישני, אך למרות זאת גם נוטה להתרגשות רבה וכאשר איזשהו בן מכיתת הבוגרים מישש את ישבני ואז קרא לי שטוחה, דבר שהיה נכון באותם זמנים רחוקים, היא החטיפה לו סטירה ופלטה רצף של קללות שלא התאימו למראה העדין שלה, וגם לאופי הרגיל שלה. אך אני לא הבנתי למה היא המשיכה להיות חברה שלי, הייתי טיפוס דכאוני, מתבודד שחיוך היה משהו נדיר בשבילו, העדפתי ספר במקום חבר, כתיבה בתור שיחה ואם היו לי חברים אז הייתי זונחת אותם עד שהיו מוותרים. אבל שוב מיי היא הייתה מתיישבת ליידי ואומרת בקול רפה מחמאות, והחוזק בהן היה זה שהן היו דברים אמיתיים, והחיוך לא היה מאחר לבוא. אך כנראה רק אני שמתי לב. היא נתנה לי את החיוך שלה… החיוך הורוד וחסר הדאגות. היא עשתה זאת לעיטים קרובות, שאבה כאב של אחרים ולקחה אותו לעצמה.
ויום אחד מיי לא באה לבית ספר. יום שהתארך לחודש. היא הייתה חולה אך לא באתי לבקר, אף אחד לא בא. כולם הניחו שהיא חזקה ותתמודד בעצמה, היא בהחלט נראתה מספיק חזקה לכך, אבל אחרי שהחלימה מיי השתנתה בפתאומיות, היא הלכה לחבורת הבריונים צבעה את שערה לחום והחלה להתאפר, מאז היא גם מעשנת. היא הפסיקה לחייך את החיוך המתוק שלה והחלה לחייך חיוך עקום ומלא בוז, המגע היחיד שהיה לה אם אנשים היה לצורך פגיעה.
חשבתי שאני אסתדר, הרי לפני שבאה יכולתי לחיות. אבל זה היה הרבה יותר קשה ממה שציפיתי, כל יום הייתי בוהה בה בעצב בחברים הבריונים שלה, הייתי רואה את המגע הרך שלה שהפך להיות קר ורק לצורך גירוי ומוקדש רק לבנים שמצאו חן בעיניה. היה לי קשה כל כך שההשראה שלי נפגמה ואבדתי את החברה שלי וגם את התעסוקה היחידה שהייתה לי.
אך הזמן לא עצר, סיימנו את התיכון ונרשמנו למכללות וללימודים גבוהים והנערה עם השער הורוד נעלמה, לא ממש ידעו במה היא עובדת איפה היא גרה בכלל, אבל היא הפכה לשמועה ותו לא עד שביום בהיר אחד מצאתי אותה על ספסל עם בקבוק זכוכית שבור מעט. הבאתי אותה לביתי ורחצתי את גופה שהדיף ריח אלכוהול חריף, הלבשתי אותה ונתתי לה לישון במיטתי. למחרת טיפלתי בה כמו ילדה, הבאתי לה אוכל למיטה הקראתי לה קטעים ישנים שכתבתי ולקראת הערב עשיתי משהו שלא יכולתי לעשות בעבר, בזמן הנכון. "מיי סליחה, סליחה שנתתי לך ליפול… שלא באתי ברגעים קשים ושהנחתי שאת משהו מובן מאליו." רציתי לומר עוד אבל אני לא בן אדם של דיבורים, בכלל לא. מיי צמצמה את עיניה ונשפה על כוס התה שנתתי לה. "למה את מטפלת בי ככה? אחרי שהשתנתי כל כך, לא פעם אחת אני הפלתי לך את הספרים במסדרון." היא מוללה קצוות שיער חומה בידה. "כי אנחנו חברות." אמרתי בקול שבור, אך בעצמי שמעתי את התקווה שהייתו בו. מיי הושיטה לי יד פצפונת וידעתי שהנערה עם השער הורוד סלחה לי. למחרת היא אמרה שהיא הולכת לחנות, אך כנראה שהיא הלכה למקום אחר מפני שהשער החום והמטופח והאיפור שלה נעלמו כשחזרה במקום זה השער שלה הדיף ריח של צבע לשער.
עכשיו אני נושמת לרווחה, והנערה החמודה והפצפונת בעלת השער הורוד נוחרת קלות לידי ומזילה ריר על הכרית.