שעות שינה

תמיד כשאנשים היו מעירים לו על המראה העייף שלו, היה בוחן אותם במבטו. הם רואים את חסרונותיו, בעוד שהוא בוחר לראות את היופי בהם. אך מדוע בני האדם בוחרים לראות דברים שונים, או שהמראה העייף שלו עד כדי כך מעורר פליאה? אבל הוא היה נראה עייף כל הזמן, מידי פעם אף יותר.
"כמה שעות ישנת?"
"מתי נרדמת?"
"וואו אתה נראה ממש עייף."
הערות הפסיקו להעליב או להיות בעלות חשיבות כלשהי , מצדם של אנשים מסוימים הוא הרגיש שמדובר בדאגה. אבל הוא לא אהב הערות ישירות למראה החיצוני שלו, וכל אדם שהגיע לישירות הזאת אכזב אותו. יותר מידי חשיבות מיותרת למראה חיצוני, שממלא אין הרבה שליטה עליו.
"תסתכל על השקים השחורים מתחת לעינים שלך, אתה ישן בכלל?"
גם אם הייתה דאגה כלשהי, הוא לא הרגיש אותה. הוא רק רצה לענות בכעס שכן, הוא מודע למראה שלו והוא לא צריך שיזכירו לו להסתכל במראה. הפנים שלו היו עדינות, הקשיחות נמצאה בעיניים, בהבעות פנים, בצלקת מזערית כלשהי, בשפתיו הסגורות. הוא היה נראה דחוק. כל אדם שלא הקדיש תשומת לב מיוחדת אליו יכל לחשוב שהוא אדם רגוע במיוחד, אך אפילו מכריו ידעו שהוא בן אדם לחוץ, אם לא הלחוץ ביותר.
הוא שטף את פניו במים הקרים בשירותים ואחז בדפנות הכיור בעודו מסתכל למראה. כן, ייתכן והערות לא היו קשורות בכלל לשמץ של דאגה. הוא נראה רע מספיק כדי שיעירו לו, ומספיק מעורער כדי שינסו להביע זאת בצורה נעימה לכאורה.
לשנייה מחשבותיו רצו לרוץ, לחשוב על הכל עוד פעם ועוד פעם, אך במן נסיון של אלפי פעמים, הוא פשוט הזיז אותן ויצא מהשירותים. שיער פרוע, מבט עייף, ידיים בכיסים והאוזניות נמצאות במקומן. לפעמים אפילו לא הייתה בהן מוזיקה.
אבל הוא למד לקשט את פניו בהבעות פנים מרחיקות אנשים. בעיקר אנשים שהכיר. הוא שנא רק שחבריו הקרובים התעלמו לחלוטין מהן, התקרבו אליו ובכך כל פעם מחדש גרמו לו להוריד את האוזניות. הפעם, אף אחד מהם לא הפריע לו להקשיב לדממה באוזניות. ואז הונחה יד על כתפו. הוא לא ידע איך, אבל הוא פשוט ידע שזאת מורה. אולי כי היד הייתה קרה, לחה, והיה ריח חזק מידי של בושם של נשים בגיל העמידה. "שוב אתה נראה עייף." היא גערה בו בחיוך ועברה לדבר על העבודה שהוא מוכרח להגיש כמה שיותר מהר. הוא הקשיב לה בדממה. דיבורם של כל האנשים האלו היה כמו רעש. רעש שהוא התקשה לסבול, רעש כמו מחשבות מציקות באמצע הלילה, רעש כמו צפירות של מכוניות בפקק תנועה. היא סיימה לדבר לבסוף, איחלה לו בהצלחה והלכה לחפש את התלמיד הבא. היום עבר, הוא התקשה אמנם לשבת בשיעורים עם כל הרעש הזה. הוא לא יכל לכתוב או לצייר בגלל הרעש הזה, לפחות בשיעורי מתמטיקה למורה לא היה אכפת שהוא ישב באוזניות. לא הייתה בעיה לקבל ציונים גבוהים בשלוש יחידות מתמטיקה. השיעור האחרון הגיע, השיעור התשיעי, המכה האחרונה. השיעור היה מיותר, הרעש היה מעצבן, הוא היה עייף. צמא לאלכוהול, צמא לשינה חסרת דאגות. מחכה לצלצול בחוסר סבלנות, רגלו זזה בחוסר מנוח ומבטו מסיט את המבטים של האנשים בו. הוא לא יכל להאשים אותם שהם לא רוצים להיות חברים שלו. אך גם הצלצול הגיע בסופו של דבר, ואף אחד לא התפלא כאשר הוא זינק עם התיק ויצא מהכיתה כהרגלו. במהירות, כאלו אם ישאר שם עוד שנייה סופו יהיה מר. הוא לא ידע למה הוא כל כך ממהר, הרי לא חיכה לו דבר מיוחד בביתו, אבל בכל זאת כל פעם מחדש הוא ניסה לצאת כמה שיותר מהר. הרי רק עוד כמה שעות, כשילך לו לישון ויתנדנד במיטה כמו שיכור- שום דבר סוף סוף לא ישנה יותר.
והרעש יעלם בזמן שילבש את הבוקסרים, את החולצה של מטאליקה שתמיד ישן איתה, יסגור את האור, יפול על המיטה. ואז, לאחר מבט ממושך בריק, בידיעה שמחכה לו חושך, הוא עוצם את עיניו.
כל הרעש חזק שוב. הוא חיכה בזמן שהמחשבות היכו בו, בזמן שגרמו לו לפלוט קולות תסכול, הוא חיכה. "או." לחש לפתע כאשר פתח את הטלפון. "כבר שתיים בלילה." חיוך משועשע עלה על פניו, הוא חיבר את האוזניות לטלפון, הדליק את הפלייליסט ובהה בקירות. השירים היו עצובים, המילים קשות. אבל הם ריכזו את כל הכאב, השתיקו את הרעש ועשו הרמוניה בראשו.
"רק עוד כמה דקות, אחרי עוד שיר אחד, אלך לישון." הוא לחש לקירות, כמשתף אותם בסוד. הוא הרגיש משום מה שהקירות מבינים אותו, המחשבה אפילו לא דכאה אותו. במילא תמיד השוו אותו לקיר, לבן ושקט. ומה היה לו לומר? רק לשתוק. והנה השיר נגמר, הרי הוא הבטיח שאחריו ילך לישון. הוא סגר את הנייד וקבר את פניו בכרית.
הנה, עכשיו הוא ישלים שעות שינה.