שעה חופשית

זהו, אמיר אתה מאמין שסיימנו לפנות את הארגז האחרון ? אני כל כך עייפה וכל שריר, סליחה, כל תא בגוף שלי זועק הצילו תנו לי מנוחה. למען האמת לא, אני לא מאמין, אבל אני מוכן להסתכן ולהתחיל לחשוב שלפחות בחג הקרוב הבית יראה מאורגן. גליה הייתה מאושרת, היא סימנה בירוק עוד פרויקט שלה. החיים נפרטים למשימות שצריך לבצע ותמיד מעבר לפינה יש איזו משימה שצריכה להסתיים. היא לעולם לא תתלונן בפניו, לעולם לא תודה שאולי קצת קשה לה, הרי גליה היא אשת הברזל, אין סדר יום שהוא עמוס מדי או לא שפוי והגיוני וגם שלושים ומשהו ארגזים הינם מטלה שתבוצע ביעילות רבה ותוך זמן קצר ביותר. השעה הייתה כבר אחרי חצות, שקט בביתם החדש ובקומה העליונה ישנו הילדים. גליה עברה בין החדרים של מיכל, איתי ותמר כדי לוודא שהם ישנים שנת ישרים. משם פנתה לחדרה ונחתה על מיטתה החדשה, היא נחה שם זמן קצר בוהה בתקרה ואז התרוממה מן המטה ופנתה אל חדר האמבטיה. היא הדליקה את האור ומולה השתקפה, מן המראה, בבואתה. גליה לא הייתה מרוצה כלל מן המראה שנשקף אליה. השיער היה אסוף בצורה מרושלת והיא נראתה מוזנחת. אמיר נכנס מיד אחריה מתעלם מחוסר שביעות רצונה, וחיבק אותה. בואי כבר למיטה, תעזבי את המראה, אני מבטיח שהיא תחכה לך באותו מקום גם מחר בבוקר. גליה נגררה אחריו בלאות וחשבה על המשימה החדשה שניצבה בפניה. עליה למצוא מספרה בקרבת ביתם ולהחזיר לעצמה את המראה המטופח לו הייתה מורגלת. היא נכנסה למטה והתכרבלה לצידו של אמיר שכבר ישן שינה עמוקה, היא הביטה בו במבט מלא אהבה. אולי הוא לא מושלם, אולי הוא לא תמיד שם לב לפרטים הקטנים המעוררים את זעמה של כל אישה באשר היא ובעיקר באזור גוש דן, אבל הוא מעריץ אותה ודואג לה. היא העבירה את אצבעותיה בין שערותיו, בעדינות גולשת לפניו, מעבירה אצבעות קלילות על שפתיו. ואז רכנה לאחור ונרדמה כהרף עין.
למחרת בבוקר, לאחר שפיזרה את הילדים בין הגן ובית הספר גליה התפנתה למשימתה, חיפוש אחר מספרה בסביבת מגוריה החדשה. לאחר טלפונים עקרים שלא הולידו את התור המיוחל, התקשרה גליה למספר הטלפון האחרון ברשימה. "אם לא עונים לי עכשיו, אני חוזרת למספרה הישנה שלי", חשבה גליה. "הלו, שלום אני מעוניינת לקבוע תור , אפשר להגיע היום?". "כן בטח, מתי את רוצה לבוא ?", ענה קולה של אישה מהעבר השני. "אפשר אחה"צ בשעה חמש?". "כן חמודה, תבואי בחמש. אני לא מכירה אותך, את חדשה פה בשכונה?". "כן, עברנו בתחילת השבוע ובדיוק סיימנו להתארגן". "וואו, עברתם בתחילת השבוע וכבר סיימתם להתארגן, את מאוד זריזה. קחי את הזמן שלך ממי, לאן את ממהרת ? טוב, נתראה היום אחרי הצהריים". "שלום". גליה קצת נרתעה מהעומס והחמימות שנשמעו מעברו השני של הקו. כל ה"חמודה וה"ממי" האלו, לא היו לרוחה, אבל אין ברירה, צריך להסתפר ולהיראות זוהרת בערב החג. את שארית יומה, עד שעת איסוף הילדים, העבירה בשיפוץ המאמר שהיה עליה להגיש לעיתון. הוא אמור היה להתפרסם בסוף השבוע ועסק בפערי החינוך בין ערים שונות בארץ כתוצאה מהפערים הסוציו-אקונומיים הגדלים. גליה הרבתה לכתוב על הפער החברתי ועל הקרע שהוא יוצר בתוכנו. הנושא הזה הלהיט אותה מאוד והיא הייתה חדורת אמונה שבעזרת המילה הכתובה היא תוכל להשפיע ולהזיז דברים. הרצון התמים של גליה לשנות ולהיטיב עם החלש היה חזק מאוד אבל תמיד נותר מרוחק ומעט קר. החיים שלה לא באמת נגעו בצדדים האפלים, הכואבים והמשפילים, להיפך הם היו מאוד סטריליים. היא נסעה כדי לאסוף את הילדים מהעיר השכנה, שם עדיין למדו, וחזרה כדי להשאירם עם אמיר שהקדים לחזור מהעבודה עבורה. היא המשיכה בדרכה למרכז המסחרי הנמצא בשכונה הסמוכה לשכונת הבתים הפרטיים שבה גרה. היא הייתה מעט מופתעת מן השינוי. המרכז המסחרי היה מאוד מיושן והחנויות הזכירו לה את ילדותה. היא איתרה את המספרה ופנתה לעברה. דלת הכניסה הייתה כבדה, מעופשת ופתוחה, עליזה הספרית ישבה על ספה ישנה צמודה לקיר וחייכה לגליה כשזו נכנסה לחדר. עליזה, הייתה אישה כבת שישים, פעלתנית מאוד, לבושה בבגדים שחורים עמוסי פייטים, שערה היה אסוף בצמה ולרגליה קבקבי עץ. גליה, חייכה בחזרה והייתה המומה מהמראה שנגלה בפניה. הבלגן ששרר במספרה לא דמה כלל לעיצוב המספרות היוקרתיות שהייתה מורגלת בהן. עליזה התחילה לתחקר את גליה לגבי העיר ממנה הגיעו, לאיזו שכונה עברו בדיוק, כמה עלה להם הבית ועוד שאר פרטים שגליה העדיפה לשמור לעצמה. עליזה הושיבה את גליה על הכסא המרופט והחלה רוקחת צבע בגוון שלטענתה יתאים לה מאוד ותוך כדי ערבובו סיפרה לגליה על המספרה ועל כל החפצים הנמצאים במספרה אשר פעם שימשו לנדוניות. גליה לא ממש הבינה על מה עליזה מדברת אבל הקשיבה בקשב רב ונראתה מאוד מתעניינת. הספרית הסבירה לגליה שבשכונה שבה נמצא המרכז המסחרי מתגוררות משפחות החיות במצוקה כלכלית והיא מסייעת להן. היא פתחה בקרבת מקום בית תמחוי הפתוח עד שעות הלילה המאוחרות, אליו מגיעות משפחות נזקקות ומוצאות שם מזון, בגדים ומוצרים נוספים. השיחה בין שתי הנשים קלחה והתספורת הסתיימה ללא הפרעת לקוחות אחרים. גליה שמחה, הדמות במראה השביעה כעת את רצונה. המחיר היה זול יחסית למספרות מפוצצות אגו בעיר הגדולה והזמן שנגזל ממנה היה מועט יחסית, הודות לכך שהייתה היחידה באותה עת במספרה. גליה אודתה לעליזה, היא החמיאה לה על התספורת המוצלחת שעיצבה עבורה. עליזה מצידה הייתה מרוצה גם כן מן התוצאה ומכך שיש לה לקוחה קבועה חדשה. הן איחלו זו לזו חג שמח וגליה יצאה. הנסיעה חזרה הביתה מן המספרה הייתה קצרה וארכה דקות בודדות, אך למעשה הפרידה ביניהם תהום גדולה מאוד. כל אותם אנשים קשי יום החיים בסמיכות לשכונת מגוריה והיא כמעט ולא נחשפת אליהם. אמנם היא כותבת על מצוקותיהם כמעט כאילו חיה אותם בעצמה, ובמידה רבה הם מפרנסים אותה, אבל מרחוק, בלי להתקרב באמת. הכתבה התפרסמה מעט לפני ערב החג וגליה קיבלה ביקורות אוהדות במיוחד. אך לפני שיצאה לחופשה, העורך שלה ביקש ממנה לחשוב על אפשרות לכתוב סדרת כתבות בנושא הפערים החברתיים על היבטיו השונים. גליה כמובן הסכימה, אך חשבה לעצמה שבשורה התחתונה העורך שלה ומנהליה מעוניינים למכור כמה שיותר עיתונים ולהכניס לכיסם סכום כסף נאה. הם לא באמת מתעניינים בילדים עזובים חסרי בית, הם לא באמת חושבים בסוף היום על משפחות שלא סוגרות את החודש ועתידות לאבד את ביתן. גליה בסך הכול שמשה עבורם אמצעי לשפר את מצב חשבון הבנק שלהם.
****
בני המשפחה ישבו סביב שולחן חג עמוס כל טוב, לבושים במיטב בגדיהם. גליה שטרחה רבות כדי לעצב אוירה מרשימה ונינוחה גם יחד ישבה בראש השולחן מול אמיר וחייכה. חג הוא הזדמנות מצוינת להזכיר לעצמה כמה בת מזל היא, להתנתק ממרוץ החיים ולהתרווח יחד עם האנשים הקרובים אליה ולשמוח. ילדיה, שהיוו מקור גאווה אינסופי, שיחקו בין הסלון לשולחן והיא הביטה בהם בעיניים אוהבות. יחד עם זאת השמחה של גליה תמיד הייתה מהולה בחרדה. מגוון הנושאים שהטרידו את נפשה של גליה היה כה נרחב החל מזוטות כמו האם המנה העיקרית שתגיש בשולחן החג תהיה הצלחה גדולה וכלה בחרדה קיומית עמוקה שתמיד מרחפת מעל ראשה ומוציאה ממנה את המיטב כשהיא כותבת על צרות של אנשים אחרים. אמה התיישבה לידה והודיעה לה שהאוכל היה מצוין רק חבל שהיו מעט ירקות, בגילה עדיף שתאכל פחות אוכל תעשייתי כבד ועשיר בכולסטרול ותתחבר למזון טבעי ואורגני אם אפשר. גליה נשמה עמוק והודתה לה על ה"מחמאה". היחסים ביניהן היו תמיד מאולצים. גליה חיפשה חום אמיתי אוזן קשבת ותמיכה כנה ולא מצאה אותם אצל אמה. תמיד לצד מחמאה הייתה מגיעה הביקורת. מעולם לא הרגישה שהיא מרוצה ממנה. נעמי, אמה של גליה, מצדה לא חסכה במילותיה ומעולם לא נשאר מקום לספק באשר לתחושותיה. היא הייתה אחות במקצועה ופרשה לפני כמה שנים. כעת העבירה את זמנה בין בתי קפה עם חברות, טיולי מתנדבים וסתם בטלה. גליה הבטיחה לעצמה שנעמי לעולם לא תהווה מודל חיקוי עבורה.
חופשת החג הסתיימה, גליה חזרה לעבודת התחקיר עבור העיתון והרגישה שהיא חייבת לחזור ולבקר במספרה. היא לא הצליחה להגדיר לעצמה מה בדיוק מושך אותה לחנות המוזנחת, אבל לא היה מדובר רק בסידור השיער, אפשר לומר שהסתתרה כאן סקרנות וזו באה על סיפוקה בביקורה השני. הפעם עליזה לא הייתה לבד במספרה. עליזה צבעה את שערה של אישה כבת תשעים. על הכורסאות המתינו 3 נשים. כבדות, קשות יום מדברות ביניהן ומדי פעם פונות אל עליזה. גליה נכנסה פנימה מעט חוששת. ניהול שיחת חולין של מספרות עם הנשים הללו תהיה עבורה משימה כמעט בלתי אפשרית. מה משותף לה ולהן? החיים שלה ושלהן רחוקים שנות אור.
גליה חייכה והתיישבה בפינה על אחת הכורסאות. עליזה פנתה לאחת מהן ואמרה: "זהבה, זאת גליה, זוכרת שסיפרתי לך עליה. היה לי ממש כיף לדבר איתה והרגשתי חיבור מיידי". "גליה, יש לך ילדים ?" שאלה זהבה. "כן, יש לי שלושה ילדים מקסימים בני 9, 5 ו-3". "ולאיזה גן ובית ספר הם הולכים ? ". "למען האמת", ענתה גליה הם עדיין הולכים לגן ובית ספר בעיר ממנה באנו, מכיוון שלא הייתי מעוניינת להעביר אותם באמצע השנה. אני יוצאת חצי שעה יותר מוקדם מהבית, מורידה כל אחד מהם בגן ובבית הספר שלו וממשיכה לעבודה" "יואו, זה בטח מה זה קשה לך?" אמרה סיגי, לקוחה אחרת של עליזה שישבה במספרה. "מה קרה לך" התרגזה זהבה, "גם אנחנו היינו נוסעות לעיר הסמוכה כדי לשים את הילדים בבית הספר כי פה בישוב לא היה שום דבר. חוץ מזה אולי שכחת, אבל לא הייתה לכל אחד מאיתנו מכונית והיינו נוסעות באוטובוסים". "זהבה את אולי צודקת, אבל מצד שני היום הילדים הולכים אחה"צ לחוגים וצריך להסיע אותם לחברים כי כבר לא כל כך בטוח בחוץ".ענתה לה סיגי. גליה הקשיבה לשיחתן ומדי פעם הצטרפה והן היו מהנהנות כאות להסכמה או שהיו מתלהטות והשיחה הייתה הופכת קולנית.
גליה החלה לפקוד את המספרה בתדירות עולה, נהנית מזמן איכות לבדה עם הנשים האלה. עליזה והמספרה היוו בשבילה מקום מפלט, כאן לא הייתה צריכה להתחבא מאחורי מסיכות, היא יכלה לדבר בשפת רחוב, להתרגז, להרים את הקול, לדבר על בישול, ניקיונות, ילדים, כינים ושאר ירקות. היא נחשפה לעולם שלא הכירה קודם לכן. עליזה הייתה מעמודי התווך של הישוב הישן. היא ידעה הכול על כולם, מעורבת בפוליטיקה המקומית, מסייעת למשפחות מצוקה, עוזרת לכולם בהכנת אוכל, בייביסיטר, קביעת מועד לפגישה עם ראשי הישוב וכמובן מטפלת לכולם בשיער בכל יום ושעה שרק יחפצו בה. ככל שגליה העמיקה להכיר את עליזה ופועלה כך גילתה שידה עוד נטויה. גליה הייתה חושבת בינה לעצמה "איך היא לא מתעייפת, איך היא מחזיקה מעמד ימים ולילות ללא הפסקה?".
התפעלותה של גליה מהקצב המסחרר בו התנהלה עליזה הספרית, התחלפו בדאגה.
"אמיר, אני אומרת לך זה לא בריא לאישה בת ששים ומשהו לרוץ כך בלי הפסקה. היא עוזרת לבני משפחתה, לחברים ועניים בכל עניין כמעט ועוד לא אמרתי כלום על כמה שעות היא עובדת במספרה בלי הפסקה". "גליה", אמר אמיר, "עליזה היא אישה בוגרת, יש לה משפחה והם צריכים לדאוג לה. מה את הבת שלה?".
באותו ערב, קצת לפני שגליה נרדמה, ערערה במה שאמיר אמר. אולי היה לה קצת קשה להודות בפני אמיר ואולי גם בפני עצמה, שאחת הסיבות שבגללן היא נמשכת כל כך למספרה אינה רק עיצוב שיערה אלא שעליזה והמספרה היוו עבורה תחליף למשפחתה. מקום חם ולא שיפוטי שלא הכירה בעבר.
מספר ימים לאחר מכן גליה ניסתה לקבוע תור עם עליזה, היא הייתה צריכה להשתתף במסיבת השקת מוסף חדש לעיתון בו עבדה. גליה ניסתה להשיג את עליזה בטלפון הנייד שלה ללא הצלחה מספר פעמים במשך שלושה ימים והחלה לדאוג, מעולם לא קרה שעליזה לא הייתה זמינה זמן כה רב. היא נסעה אחר הצהריים למספרה וראתה שהיא סגורה והדבר הסעיר אותה מאוד. "קרה משהו", חשבה גליה, היא המשיכה בנסיעתה לביתה של עליזה, שם גילתה מכלתה שעליזה עברה אירוע מוחי והיא מאושפזת בבית החולים. גליה התקשרה לאמיר, הסבירה לו את המאורעות האחרונים וביקשה ממנו שישגיח על הילדים. בדרכה לבית החולים חשבה עד כמה עליזה הייתה נוכחת בחייה ושעליה למצוא דרך לגמול לה על מה שהעניקה לאחרים כל חייה. במוחה כבר עלה רעיון והיא החלה לעבד אותו במחשבותיה. לבה של גליה נחמץ כל כך שראתה את עליזה, שוכבת במיטה מסתכלת עליה במבט חסר אונים וחצי גופה משותק. עליזה האנרגטית, חסרת המנוחה, שעוזרת לכולם בלי לבקש תמורה הייתה זקוקה עכשיו לעזרתם.
בסוף השבוע התפרסמה כתבה שכותרתה "אנשים טובים באמצע הדרך", הכתבה תיארה את סיפורה של ספרית אחת שהרימה בעצמה מערך סיוע לאנשים במצוקה כלכלית, ללא עזרת הרשויות עם הרבה כוח אמונה ואהבת הזולת היא סייעה למשפחות קשות יום לחיות בכבוד. למרות הציניות והריחוק המאפיינים בדרך כלל את כתבותיה הפעם הייתה נטולת עוקץ ורק תיארה בנועם את פועלה של עליזה. סופר גם כי עליזה נפגעה עקב העומס הגדול מבחינה בריאותית. בסיומה נכתב כי על הרשויות ללמוד מהאישה האמיצה הזו ששמה לה למטרה לעזור לנזקקים, ואם כל אחד מאיתנו יתרום מעצמו לקהילה נמצא את עצמנו חיים במקום הרבה יותר טוב ונעניק גם לילדנו עתיד טוב יותר. כשאנחנו נותנים אנחנו מקבלים תמורה הרבה יותר גדולה. כשאדם עסוק לא רק בעצמו ובצרכים שלו ליבו מתרחב ונשמתו מתנקה.
הכותבת הייתה גליה לביא, עיתונאית צעירה ומבטיחה.