שנים כמו חיים שלמים

מאיפה מתחילים? התגברות והתבגרות.
זה קרה, ניסיתי, שנת שירות שלא צלחה, גיוס לצה"ל שהיה יכול להיות אחרת (על השירות הצבאי אפשר לכתוב כל כך הרבה אבל לא כרגע), זוגיות ומעבר לדירה.
זה זה, שם הכל בערך ההתחיל.
4 שנים שהם "תקציר תחילת החיים"- יצאתי מבית הוריי, חודשיים אחרי הגיוס לצה"ל, עברתי לעיר חדשה כמו מדינה חדשה, צריך להתחיל ללמוד הכל: את השפה, האופנה, השירים, התרבות, קו המחשבה של תושבי המקום, אווירת העיר ועוד..
לומדת את העיר, את עצמי ועוד בן אדם כמעט זר לחלוטין שחי איתי ואותי בתוך הרפתקה מטורפת משלו. התחלת תהליך מטורף ובכדי לצלוח אותו צריך לפנות זמן, לפנות מחשבות, המון ביטחון עצמי והבנה מלאה של המעשים שאנו עושים. שום דבר לא ברור, הכל מעורפל ולא מוסבר.
בתוך התהליך הצבאי, ההבנות, התהיות, הלמידה של המערכת, הלמידה העצמית, הסתגלות למסגרת, לאנשים, הבנת סמכויות התחילו לרוץ "השאלות הראשונות שלי".
השאלות הראשונות שלי:
השאלות הראשונות שלי בתוך ההרפתקה המטורפת שהכנסתי את עצמי אליה בכל הכוח, לא היו שאלות נכונות. כלומר, מה זה אומר בכלל שאלה נכונה? ואם אין אנו יודעים שאלה נכונה מה היא, איך נדע מה היא באמת השאלה?
הכוונה היא יותר פשוטה מאשר השאלה שאליה הכוונה מתייחסת.
בשביל ללמוד ולהתפתח אנו צריכים לשאול שאלות, "מדוע דווקא ככה?", "למה לא אחרת?", "האם עליי לעשות..?", "איך אדע האם..?" שאלות כאלו ואחרות מובילות אותנו להתחלת "המסע", "המסע אליי"
המסע אליי:
המסע אליי אומר דבר פשוט, "תשאל, תענה ותמשיך לשאול". ומה חידשתי פה בעצם? הרי זאת השאלה הגדולה, מי אני? משם הכל מתחיל וכאן מתחילה הטעות, טעות חלקית, הרי אין התחלה, אין סוף ומהו האמצע? האם הוא ישנו? אין נקודת זמן בחיי הקצרים עד כה, שאוכל להצביע עלייה ולהגיד "פה התחלתי לבנות את עצמי". כל פרק והבנייה שלו, כל מסע והמסקנות שלו, השאלות שלו, כל תקופה ומה שהיא.
ישבתי אתמול בבר נחמד בירושלים עם ידיד חדש, חבר חדש שנכנס לחיי לפני כחודש בערך. השיחה זרמה והחיבור בנינו התחיל לעבוד, שאלכוהול והפרחים נכנסו לתמונה מגיעה גם הכנות והחופש. המסקנה הייתה ברורה: "אני כל מה שהייתי, כל מה שאהייה ועוד יותר" מה הכוונה? העבר הוא אני, העתיד הוא אני, ההתנהגות שלי היום היא אני, הזכרונות והמחשבות, המעשים וההחלטות כולם ביחד הם- אני.
אז למה לא להיות אני ?
ואני? האם אני יודעת מי אני? לא, ברור שלא כי אם הייתי יודעת סביר להניח ששורות אלו לא היו נכתבות. אז להילחם בזה? בשביל מה? הרי "החיים הם מלחמה", לא מסכימה עם זה, לפחות לא היום. זה כמו להניח במרכז את האמירה: "מה שזמני קבוע", אמירה שנפגשת איתי, בזמן האחרון, הרבה ביום-יום. חיינו הם זמניים, הכל מסביב זמניי, אפילו מי שאנו היום הוא זמני כי בעוד שעה לא אהיה מי שאני עכשיו ומחר? מחר אני אהיה אחרת לגמרי! אז מדוע להילחם? למה לא להבין? מלחמות, כמו ריבים, קורים בעיקר בחוסר הבנה. האם חוסר ההבנה הוא בעצם ההרס שלנו?
אבל מה כבר מובן? נקודת ההתחלה הייתה שאפילו השאלות שאיתן מתחיל המסע הן בעצם אינן השאלות הנכונות או האם הן בכלל שאלות? מוזר שדווקא תחושת התחלה חדשה גורמת לשאלות כאלו לעלות במחשבותיי. המרדף המטורף אחרי ההבנה של מה יהיה איתי טיפה נרגע, במקום לחץ אין סופי ודחף לא מובן לקבל תשובות החלטתי לזרום!
לזרום:
לזרום בחיים זה נחוץ, הלחץ והתנהגות ההיסטרית לא הובילו אותי לשום מקום. אז לקחתי הפסקה, חזרתי לנוף ילדותי, שונה מאוד ואחרי המון מים שזרמו בחיי ושינו את מסלול "נחל החיים שלי" לשבילים חדשים, וחזרתי למקום העבודה שממנו "התחיל הכל" בערך. ושוב כמו בפעם שעברה, הכרתי אותו, הפעם הוא היה לקוח ולא שותף למשמרת. התחושות מתחילות לרוץ בראש, החיוך שלו רץ יחד איתן והתחושות המוזרות האלה בבטן שחיכתי להן תקופה ארוכה כל כך מגיעות. הפעם זה יהיה שונה, הפעם אני בוגרת יותר ונמצאת במצב שהכל זה שיעור אבל מחושב יותר, מלמד יותר בוגר ומבגר יותר.