שמיכת החושך – היום האחרון

הנה היא יורדת אליי.
אני מתנגדת בחוזקה.
היא מאיימת לעטוף את פניי, את גופי, אותי.
החושך הקרב ובא רק מגביר את הפחד מהלא נודע שעתיד להתגלות לפני.
היא מתקרבת כל כך מהר, אולי לאט, ברגע הזה אובדת תחושת הזמן.
אני לא רוצה שזה יבוא אליי, אני רוצה שזה ילך.
אני רוצה שמישהו יבוא ויקרע את השמיכה הנופלת לכיווני.
החושך, הוא כל מה שניתן לראות מבעדה.
הסוף, זו התחושה.
היא מתקרבת, יותר ויותר.
אני חושבת על חיי, כמו שברגעם האחרון כולם חושבים – אם הם מספיקים.
אני חושבת על הילדות, על כל אותן שנים שהיו.
את כל אחד מאיתנו זה תופס בשלב מסוים.
השמיכה החשוכה שנופלת עלינו ואנו לא יכולים להתנגד.
חיי היו מלאים ובגילי המופלג אין זו בעיה להניח לשמיכה לכסות את ראשי.
אך אני לא אוותר, התחושה הפנימית שלי אומרת לי להמשיך.
שעות של מאבק בסוף הקרב ובא.
בסוף השמיכה תכסה את כולנו.
כל אחד ביומו ובזמנו.
בדרך אל אותו חדר חשוך שבו נמצאת מיטה.
אתה ניגש אל המיטה ומתיישב, לאט לאט נשכב.
השמיכה עולה באוויר.
יורדת כלפייך לאט לאט, מנסה לעטוף אותך.
לקחת אותך.
ככה זה אצל כולם.
אני לא מיוחדת.
אני אומרת תודה לכולם ונפרדת בחיוך.
אני מניחה לשמיכה לכסות אותי, כמו שכולם עושים בסוף.