שלמה עם עצמי-פרק 1

\"אליס קומי, כמה פעמים צריך לקרוא לילדה הזאת!\" צעקה אמא מלמטה כאשר היא מכינה כריכים לי ולהילה. \"לא שוב\" צעקתי בעצבים. עוד הפעם בוקר ושוב פעם צריך ללכת לבית הספר נאנחתי. \"2 דקות יציאה\" צעקה שוב אמא, נבהלתי יש לי בסך הכל שתי דקות, כנראה לא שמעתי אותה בפעם הראשונה שצעקה לי. לבשתי מהר טייץ נמר וחולצה כחולה בהירה, נעלי ספורט אפורות ויצאתי לאוטו של אמא. אמא שוב פעם עצבנית, כמו תמיד, כנראה אבא שוב פעם לא חזר הביתה. היא הורידה את הילה בבית הספר שלה (היא כיתה ב\') ואז עברנו לבית הספר שלי. התפללתי שאמא תרחם עליי ותיקח אותי לקניון במקום ללכת לבית הספר, אבל היא אומרת שאם היא תבוא איתי לקניון כולם יצחקו עליה אז היא מעדיפה ללכת עם הילה. יצאתי מהאוטו גם בלי להגיד ביי, לא היה לי מצב רוח. נכנסתי לבית הספר והמורות המעצבנות עמדו בכניסה וחייכו לכולם חיוך צבוע. כדי להיכנס אל המתחם של כיתות י\', איפה שאני לומדת צריך לעבור את \"הספסל\". שם יושבים כל הילדים ה\"מקובלים\" וצוחקים על כל מי שבא. \"עוד לא התאבדת? עם הבגדים שאת לובשת עדיף למות!\" אמרה אביגיל כמו תמיד, אביב בא מאחוריי ודחף אותי, מעדתי ונפלתי על שלולית ענקית בשילוב של בוץ ומים-זה תקופת חורף. כולם צחקו, גם ילדים בכיתה ז\'. זה היה כל כך פדיחות ישר קמתי והלכתי במהירות לכיתה. אני אף פעם לא מספיק מוגנת בבית הספר, אפילו בכיתה מול המורה. התיישבתי במקום ואף אחד לא בא אליי ושאל מה קרה, בכיתי. התפללתי ששיר תבוא, החברה הכי טובה שלי ותנחם אותי. רק לירי באה אליי ואמרה לי \"אם את מחפשת את שיר היא עם המקובלים אז…\" הלכה. \"יכול להיות שהיא צודקת? ששיר ראתה מה שקרה לי ולא אמרה כלום? לא באה לעזרה?\" שאלתי את עצמי. לא היה לי כוח, רציתי רק לברוח מהמקום הזה. הצצתי מהחלון וראיתי את הגברת שיר בכבודה ובעצמה יושבת לה שם וצוחקת, הסתכלתי במבט חודרני והצלחתי לקלוט מה כתוב בטלפון שלה, הרי הכיתה שלי ממש מול הספסל שאפשר אפילו לראות מה כל אחד מסתיר, כמו סיגריות.

\"יפים שלי\"- שם הקבוצה
ראיתם את הנפילה של אליס?- אביב
חחחחחחח- אביב
כןן, זה היה כל כך מצחיק- אביגיל
מישהו צילם???- ליאן
שליחת סרטון וידיאו- שיר
כפרה עלייך שיר מה היינו עושים בלעדייך? בלעדינו היית עדיין נשארת עם אליס הזרוקה שלך- ליאב
חחחחחחחחח חיים שלי- שיר

אין לה בושה? אחרי שהייתה יורדת על כל אחד ואחד מהילדים שם היא נהיית חברה שלהם?
הרגשתי אשמה, אני זרוקה, ההורים שלי לא סובלים אותי, יש לי בקושי חברה אחת.
יצאתי לבחוץ בעצבנות והחלטתי לא להישאר פריירית.
שיר ישבה באמצע בצד אחד הבנות ובצד שני הבנים.
לא פחדתי.
עמדתי מולה והם ממלמלים \"מה המסריחה הזאת רוצה?\" ו\"תראו איך היא נראית\".
היא הסתכלה עליי במבט שאומר תרחמי עליי, לקחתי את הטלפון שלה ובמהירות לפני שהיא הספיקה לחטוף לי אותו זרקתי אותו על הרצפה והוא קיפץ לו עד שהגיע לשלולית שאליה אני נפלתי.
היא צעקה \"מה עשית משוגעת\", חייכתי אליה חיוך מרושע והלכתי משם, לא בריצה ולא בדיכאון. פשוט חייכתי.
היא דווקא מכולם ידעה כמה אני שונאת את החבורה הזאת, היא דווקא מכולם ידעה מתי ולמה אני מתעצבנת ומה אני מסוגלת לעשות. בקיצור שתתמודד.