שלם
אני לא יכולה לתאר כמה ניחר לי האף. את עוגמת הנפש. לפני כמה דקות הסתחרר כל גופי במורד מתון שנקרא גאווה. וכעת לא פועל שריר אחד בגוף שלי. אני צונחת על הכיסא מרגישה את הניוון אוחז באצבעי כאשר היא מתאבנת מכדי אף לפתוח את האפליקציה של הוצפ ולזפזפ בה הלוך ושוב. גם ככה אין לי הודעה.
אני יודעת ש-'משהו לא נכון' אני עושה בחיים שלי. אבל אני חייבת להיסגר. להיסגר בפני כל אלה שהכאיבו לי. כל אלה שמושכים אותי לאחור. להישאר לבד ולפתוח אין ספור דלתות להצלחה. כאלה ש-חלקן יסגרו, חלקן לא, אבל בתוכן אותו מסדרון של גאווה, מסדרון מתון שלא עולה ולא יורד ובסופו נמצא, כמו מה שנראה, האבדון שלי.
לוותר על הסנטימנטים שלי הורג אותי. זה כמו לנשום בעזרת מכונת הנשמה שנקראת מהדק. אבל לחיות בלי הגיון מצד שני מחורר אותי. מחורר את הסטנדרטים שלי. כדי להישאר שלמה, אני אולי אצטרך להישאר לבד בסך הכל.
תגובות (5)
כתיבה עשירה ומטלטלת, יופי. גם לי חלפו לא מעט פעמים המחשבות הללו – שאם אני אהיה לבד אוכל להמשיך ולהיות הכי טובה אך זוהי טעות לעשות כך. אנחנו חייבים חברה בשביל לחיות וגם אם פגעו בנו זה רק מחשל ומלמד אותנו לפעם הבאה.
אני שמחה שהבנת (: אבל לפעמים דברים לא עובדים חח. האם נהנית?
בהחלט נהנתי, עד כדי כך שנהייתי קצת מדוכאת. כלומר, הקטע נגע בי אז כל הכבוד חחח
אהבתי מאוד את הכתיבה. יש כאן הרבה עצב וניסיון לשמור על חוזק.. (לדעתי)
תודה רבה 3>