שלום

חסרים לי המיתרים, הפורטים על הלב.
חסרה לי הכתיבה המחכה ללחן שלה.
אלו ימי ספירת העומר, ימי מועד שהפכו לאבל.
בגלל שתלמידי חכמים לא נהגו כבוד זה לזה.
ולפעמים אני גם מרגישה ככה. שהחוכמה שלי לא חכמה גדולה.
יוצרת חומה אל מול חוכמה אחרת.
לב אחר.
יש משהו במוזיקה שהוא פשוט יותר.
כי זה עולם הניגון. ועולם של ניגון גבוה מעולם השכל.
ולי אין שכל עכשיו, רק לב.
אם היה לי שכל, לא הייתי עושה את כל הדברים שאני עושה,
אבל רק עם הלב שלי אוכל לחזור למוטב.
הלב שפורט על הגיטרה שפורטת על הלב.
ועם הלב הזה אני באה אליך.
הלב המכור והכאוב.
שרוצה רק לעצמו בימים האחרונים.
להתכסות בשמיכה ולכסות על הכל.
אין בי כלום שיכול להועיל לך.
ואולי דווקא זה, הכלום הזה יצליח לעורר בך משהו.
אני חושבת שאת חשובה לבורא עולם.
אני רוצה להאמין שגם אני כן.
אני באה עם הכלום שלי, את באה עם הכלום שלך וביחד נוכל ליצור קרבה מרגשת.
אבל את הלב אני מגישה לך בחיל ורעדה, כי הוא פצוע ואולי צריך לשמור מרחק.
אבל מקובלני מבית אמא שנתינה מרפאת.
אוטוטו אני אצלך.
ואני מבקשת ממך ריבונו של עולם, עשה למענה אם לא למעני.
ולמעני עשה בלי תנאי.
מתנת חינם.