שלווה של בוקר
הבוקר, עם פירפורי הגסיסה של קיץ לוהט ודביק המסרב לפנות מקומו לצינתו של סתיו, ישבתי בגינה עם ספל קפה וספר. קיוויתי לתפוש שלווה בטרם זו תוכרע על ידי המולת היום. להזין את הנפש במילים הכתובות ואת הגוף בויטמין D החיוני, כך גורסים המומחים, לבריאותו. בעידן מוכה הפנדמיה, כל תרופה שיש בה כדי לשפר את החסינות כנגד הוירוס האלים, מתקבלת בזרועות פתוחות. כל שכן אם היא מוצעת חינם אין כסף, מענק ללא תמורה מהשמש.
ציפיתי לדממה שרק שירת הציפורים, גירגור היונים וקירקור העורבים יפר את שתיקתה.
התחלתי לקרוא בעודי משליק לגרוני לגימה ראשונה של המשקה החמים, המריר ויש האומרים – מעורר. אבל הרעש היה מחריש אוזניים. סימפוניה צורמנית נעדרת הרמוניה. בליל של תדרים ועוצמות, ללא מקצב, ללא תיזמון, ללא יד מכוונת ומתאמת. עיסה מעיקה של קולות מטרידי מנוחה, צלילים מקוממי עצבים.
האזנתי בקשב כדי לתהות על קנקנה.
פטיש אוויר הקרוי במחוזותינו "קונגו" (הגם שמוצאו אינו מהמדינה שבמרכז היבשת השחורה) חצב בעזות מנוע אימתני בכתליו החשופים של בית חדש, ההולך ונבנה על חורבותיו של ישן, ושלח גלי הלם ווקאליים משביתי מרגוע אל חללו של הרחוב.
מקדחה מהירת סיבוב ליוותה אותו, לפרקים, בשריקה קורעת קרום תוף ומרטיטת עור.
צעקות רמות של פועלים – הוראות והנחיות זה לזה, קללות עסיסיות זה על זה, ולא מעט גם מזה וגם מזה, ניסו לשוא לגבור על המיית הכלים החשמליים באתר הבנייה. ספק אם מי מהם הצליח לפענח את דברי חברו.
מהבית שממול, חברו אליהם משור הגיזום החשמלי והמפוח. האחד מקפד קצות ענפיו הפולשניים של עץ סורר והשני מסלק עלים יבשים שנשרו ממנו. האחד אחוז בידיו האיתנות של הגנן והשני – בידיו הרפויות של שולייתו.
רוכב אופנוע חוצפן האיץ במורד הכביש ומנועו פילח את מקהלת הרעשים בצרורות של טונים צרודים כתרועות הטרומבון בקונצרט תיזמורתי.
אמרתי לעצמי באכזבה: "חיפשתי את השקט שלפני הסערה ומצאתי את רעש הסופה", אך קולי נבלע בשאון האדיר ונבצר ממני לשמוע את דברי שלי.
לו הייתי מבקר מוסיקאלי הייתי נותן לשורות אלה את הכותרת "סימפוניה דיסוננטית של רעשים". לכל הדעות שם הולם יותר.
שיהיה לכם יום שקט ורגוע יותר.
תגובות (0)