שלג

השלג יורד ברחובות העיר. העצים הפכו ללבנים והמכוניות מכוסות כמו בשמיכה עבה ולבנה.
שלג נקי, צח ומצוחצח, צחור ומנצנצץ כאשר קרן שמש אחידה מאירה עליו.
וקר כאן בבית, וקר גם בחוץ, האח לא עובד וגם לא התנור.
הבית חשוך, וכך גם הרחוב. שהשלג מחליט לבוא, הפסקת חשמל מתלווה לצידו.
אבל לא. לא אכפת לי כלל. אני עוצמת את עייני ומריחה את ריח השלג הרענן, גופי צונח בקלילות על השלג הרך ככותנה ואולי, היום, אחרי שנה שימשית ויבשה, אני מרגישה שוב שלווה.
וכולם בוכים, על החשמל שפסק ועל הקור הבלתי נסבל. אבל שוב, לי לא אכפת. אני יכולה להביט שעות בפתיתי השלג הנופלים מהשמיים, בקלילות ובעדינות נופלים ומתחברים לפתיתי השלג שכבר נפלו. וברחוב החשוך והמושלג עשרות ילדים רצים במזחלות ומעילים משונים.
והשלג ממשיך לרדת ברחובות העיר החשוכה והקרה. ואני, שכל חיי לא ראיתי שלג, היום, אחרי שנה שימשית ויבשה, מרגישה בפעם הראשונה בחיי, שלווה.