שלגייה ושבעת החטאים

ערגתו של מלאך אל אלוהיו… כמיהתו של אדם אל חווה… תאוותו של תינוק לשדי אמו…
כל אלה אלא שווים- לא בתכליתם,
לא במשמעותם,
אל התואר,
הטוהר!
שהצופה מהצד היה מכנה בו את אהבת הנסיך אל חמדתו,
שלגייה.

מסופר על שלגייה הנעימה- שיפה אין כמותה!
שיערה התופס גוון אדמדם,
עורה הקורן כניצוץ אזמרגד,
ענייה המדמות את ים הרחמים,
ומלבושה המזכיר את פריחת הגפנים.

מסופר גם שטוב ליבה של שלגייה, היה פלא פלאים!
בכל פעם שהנסיך ביקש לסרור בחוקי האלוהים,
כלתו אספה אותו בשתי ידיה אל מיטתה והניאה אותו מלבחור בחטאים.

אך אבוי! מזל ארור!
שלגייה אכלה את הפרי האסור!

מאז ועד היום,
הנסיך מגיע תכופות אל ארון התנומה;
ובתקווה שיחשוף את סודה,
מנשק הוא את שפתי החסודה.

כשהנסיך פוגש בשעלי המלחמה,
נזכר הוא בעלמתו הרדומה,
ומצייר בראשו את חיטובי גופה.

אך חזיז ורעם!
דבר לא עוזר עתה לנסיך האבוד,
שאבדה לו דרך הטהרה.
אבל אולי…
ורק אולי…
כל התסריט הוא בכלל סיפור אגדה?