שכונת ילדותי

זה מטופש, אבל לפעמים אני מרגישה שהשכונה בה גדלתי היא המקום האמיתי היחידי בעולם.
שכונת הילדות שלי. שכונת השיכונים העלובה, בקצה העיר, הרחק מהפרברים המצוחצחים.
שם גדלתי. בין עצי תפוזים שגדלו בחצרות הבניינים והמכולת של גבי שהייתה פתוחה שמונה עשרה שעות ביממה. בשכונה הזאת היו פעוטות מלוכלכים שהכניסו לפיהם כל דבר שנקרה בדרכם, גברים צעירים, מובטלים, שמשוטטים מסביב לבלוקים ונשים שתולות כביסה על הגגות. הנערים היו מעשנים בגני המשחקים והילדים היו משחקים כדורגל במגרש של בית הספר היסודי. זאת לא הייתה ילדות קלה. לא רק כי היינו עניים, כולם מסביב היו עניים. לא הכרנו דבר אחר. אני יכולה לספור על שתי ידיים כמה אנשים מהשכונה הרוויחו יותר משמונת אלפים שקל בחודש. על יד אחת אני יכולה לספור כמה היו בעלי השכלה גבוהה. רובם בכלל לא סיימו את התיכון. אבל השכונה שלנו שצפה במשפחות חמות, בדרך כלל מרובות ילדים, בדרך כלל מזרחיות. אני עדיין יכולה להריח את ריחות התבשילים שמילאו את הרחוב בימי שישי. אני זוכרת איך בשעות אחר הצהריים הרחוב היה מתרוקן מאנשים. הייתי נוהגת לשבת במרפסת ולהתבונן החוצה, להקשיב לשקט שהיה כל כך לא אופייני לשכונה הבוערת. אהבתי אותו, אבל הוא העציב אותו בו זמנית. לקראת ערב היו האנשים יוצאים מביתם. הנשים בשמלות בהירות ושיער קלוע לצמה והגברים עם כיפות ולבוש מהודר, הילדים מתרוצצים לרגלי הוריהם. כולם היו הולכים לבית הכנסת, דתיים מאמינים או חילונים גמורים. זאת הייתה מסורת.
אך בסלון ביתי אמי הייתה מדליקה סיגריה נוספת, מעבירה ערוץ בטלוויזיה ופולטת משהו ברוסית. אבא היה עומל על מרק עשיר , בוחש בחוזקה בסיר המתכת כדי שהירקות לא יידבקו אל הדפנות. בחדרו, אחי הקטן היה מעיף מטוסי צעצוע או שוקע באחד מספריו העבים. הוא היה ילד מוזר ודחוי, את פניו תמיד עיטרה חבורה או שתיים שהעניקו לו בריוני בית הספר. הוא היה צולל בדמיונו לעולמות מופלאים שעליהם לא אוכל להכביד במילים, עולמות שהעיבו על ראיית המציאות שלו. כשהיינו יושבים מסביב לשולחן ואוכלים את מרק הירקות של אבא, אותו מרק שהיה מכין חמש פעמים בשבוע, הייתה דממה. לפעמים אמא הייתה מפרה אותה ושואלת מי רוצה עוד קולה. אני הייתי חושבת על ענבר, החברה שלי מהכיתה המקבילה. על החיוך התמידי על הפנים של אמא שלה ועל הפנים המקבלות של אביה ועל ששת האחים שלה והרעש המנחם שתמיד מילא את הבית שלה, ואפילו על התמונה של באבא סאלי שהייתה תלויה על הקיר, זה שהסיד כבר ירד ממנו, במטבח. אפילו בזה קינאתי כל כך.
ובימי ראשון בבוקר אמא הייתה מגישה לי סנדוויץ\' עם פסטרמה אחרי שכבר חציתי את סף הדלת. היא לא הייתה מחייכת או מאחלת לי יום טוב, אבל ידעתי שהיא אוהבת אותי. כי הפסטרמה הייתה שמורה לאבא, ועל הלחם שלי הייתה אמורה להיות מרוחה מרגרינה.
לאחי היה חוט שקשור לצווארו ולחוט מפתח. היינו חוזרים יחד מבית הספר ואני הייתי מושכת בחוט ופותחת את הדלת. ההורים תמיד עבדו. עבדו כל כך קשה ובקושי היה לנו מה לאכל.
לפעמים היו שאריות של דג או כמה קציצות, סבתא הייתה מגיעה פעם בשבועיים ומשאירה לנו פשטידה. אבל בדרך כלל אכלנו מרק. קיץ אחד הטמפרטורה הגיעה לשלושים ושמונה מעלות. אנשים ישבו במרפסות עם קולה צוננת ואכלו אבטיח עם גבינה בולגרית. אבל אבא הניח על השולחן ארבע קערות וקרא לכולם להגיע לאכל מרק חם ומהביל.
ביום ההולדת השבע עשרה שלי ענבר ועוד שלוש בנות מי"א5 וארבע בנות מי"א8 לקחו אותי לסלון יופי בראשון לציון. חזרתי הביתה עם ציפורניים משוחות בלק ורוד ונוצץ, עם פנים דחוסות באיפור, שיער נפוח מפן ועור אדמדם. הרגשתי יפהייפיה. אמא שלי לקחה אותי לחדרי, וסיפרה לי שאני צריכה לשמור על עצמי. "כשסבתא הייתה בת שבע עשרה היא הולידה אותי. כשאני הייתי בת תשע עשרה הולדתי אותך. ומאז אף אחת מאיתנו לא עשתה כלום עם החיים שלה." היא אמרה לי. "יום הולדת שמח" הוסיפה והשאירה חבילת שוקולד קטנה על השולחן. מותרות.
שנים אחר כך חזרתי לשכונת הילדות שלי. זה היה בשעות הצהריים המוקדמות של יום שישי והתכוונתי לעזוב עד הערב. ריחות של תבשילים כבר החלו להסתנן לאפי. ילדים צעקו ואנשים התמקחו על מחיר הירקות והבשר. לפתע הייתי זרה לעצמי. תקתוק העקב על המדרכה, השיער העומד במקומו, החצאית הצמודה, והאריג עם השסע בחזה. לפתע ראיתי אותה ילדה יחפה עם תלתלים בצבע נחושת ולחיים סמוקות קופצת בין המדרכות, עם מכנסי ג'ינס קרועות וטוניקה ירוקה. הילדה אשר הייתי אני. אנשים ברחוב נעצו בי מבטים חשדניים. השכונה אף פעם לא התרגלה לנוכחותם של זרים. תהיתי אם אחד מהם מזהה אותי, אבל כשלרגע בבואתי ניבטה לי מחלון מכונית מזוהמת, לא הצלחתי לזהות אפילו את עצמי.
עליתי שש קומות בבניין בקצה רחוב בן גוריון, בין התינוקייה של סימה לחנות הירקות של ברוך. לפני שהספקתי לדפוק על הדלת אמי פתחה את הדלת, לבושה בחליפת טרנינג תכולה, ופרצופו התם של אחי הקטן הציץ מאחוריה. ריח של מרק ירקות התגנב לאפי.

זה מטופש, אבל לפעמים אני מרגישה שהשכונה בה גדלתי היא מקום דמיוני ורחוק יותר מכל ממלכה או יער שעליהם קראתי בספרי ילדים.